בסבב הלחימה האחרון התארחנו, לראשונה באופן מאורגן וקהילתי, בקיבוץ שדה בוקר ומדרשת בן גוריון. הקשר עם שני המקומות החל להירקם אחרי מבצע "צוק איתן" כחלק מתכנית "מלונית" ששידכה אותנו אליהם. מאז תחזקנו קשר קבוע עם הקיבוץ והמדרשה, כתבנו תכנית פינוי יחד ובכמה סבבים היו משפחות מנירים שהתארחו בשדה בוקר ליום-יומיים. עם זאת, מבצע "שומר החומות" הוא הראשון שהתמשך מספיק זמן על מנת להפעיל את המענה הקהילתי שם.

ההתארגנות בשדה בוקר התחילה ביום שבת, כחמישה ימים לאחר תחילת הסבב. כשהגענו לשם קיבלו את פנינו המשפחות מנירים ששהו שם כבר כמה ימים ונהנו מקבלת פנים חמה וטיפול מסור. האתגר היה לתאם את ההתארגנות המשותפת שהתגבשה במרחב שבין הקיבוץ למדרשת בן גוריון (היישוב הקהילתי) ובי"ס שדה שדה בוקר (שנמצא במדרשה). החל מיום ראשון התחילו לזרום לבי"ס שדה במדרשה משפחות מנירים ומרחבי הארץ ובשיא היינו שם כ-85 מבוגרים, נערים וילדים.

מההתחלה היה ברור שהדבר הכי חשוב על מנת לתת מענה קהילתי משמעותי הוא לייצר פתרון אישי מיטבי לכל משפחה שמגיעה מחד, ולצד זה סדר יום ועוגנים קהילתיים משותפים שיעזרו להעביר את הזמן הרחק מהבית ובתנאי מגורים של טיול שנתי בצורה נעימה ונוחה. העובדה שמערך החינוך הגיע למקום ולקח אחריות על הפעלת הילדים בשעות הבוקר היתה מאוד משמעותית. בנוסף התארגנו על הפעלת שלוש ארוחות משותפות ביום, חלק מהזמן בתנאי שטח שהיו מאתגרים את צוות טיולים (ומזל שחלקו היה איתנו...), והפעלנו תכנית תרבות ופנאי משותפת שבמסגרתה זכינו לטייל במדרשה ובאזור ולבלות יחד.

מי זה "הפעלנו" ו"התארגנו"? כולנו... נראה שהסוד להצלחה ולאווירה הטובה היה העובדה שכל מי שהגיע לשם היה שותף להתארגנות היומיומית, שכולם דאגו לבדוק אם יש מישהו לידם שצריך משהו, במה אפשר לעזור ואיך אפשר להקל קצת על הקושי, הבלבול והייאוש שהתלוו להתמשכות של הגלות הכפויה מהבית. אם יש דבר אחד שהשבוע בשדה בוקר הזכיר לי הוא שאם כבר מלחמה, אז לפחות להיות ביחד...

ובעיקר, זכינו להיות עטופים כל הזמן - על ידי אנשי קיבוץ שדה בוקר, שאירחו אותנו, דאגו לנו לפעילויות וארוחות, סייעו לנו בצרכים לוגיסטיים, העמידו לרשותנו את כלביית הקיבוץ והיו חמים ודואגים; אנשי מדרשת בן גוריון שהיו איתנו בקשר יומיומי, צירפו אותנו לפעילויות יישוביות, יזמו הפעלות וסיוע ולא נתנו לנו להישאר בלי מענה לאף בקשה; ואנשי בי"ס שדה שדה בוקר שעשו מאמצים עילאיים לתפור לנו את הפתרונות הפרטניים והקהילתיים לכל בקשה ועניין.

תם ולא נשלם. אחרי השיבה הביתה שיגרנו למארחים שלנו מכתבי תודה נרגשים מקיבוץ נירים ובקרוב נגיע אליהם לפגישת סיכום שבה נעניק להם תשורת תודה צנועה. בנוסף מתארגנת פעילות קהילתית משותפת להודות לקהילות שאירחו אותנו. בתקווה שאת הקשר החם שנוצר בינינו נמשיך לתחזק רק בעיתות שלום...