מדנגור של ראשית לנירים של היום ומחר

אריה גניסלב מספר על הקרב בדנגור

(מתוך דברים שסיפר למשפחת רובינשטיין ביום הזיכרון 2019 תשע"ט- רשמה חנה)

"ידענו שהולכים להתקיף אותנו. מפקדת הפלמ"ח ידעה וגם השומר הערבי ששמר באזור סיפר לנו שראה את הצבא המצרי מתרכז ברפיח ואמרו לו שהם הולכים לכבוש את נירים. השומר הביע את דאגתו לנו והציע שנברח. כידוע, לא שמענו בקולו.
הוצאנו כיתה לכפר שימלייה הקרוב וראינו שהוא התרוקן מתושביו
.
באותו הלילה הלכנו לישון עם בגדים ונעליים ובבוקר התחיל הקרב
.
הכנו רימונים מאולתרים כי לא התכוונו ללכת לשבי
. ..
היו לנו רובי קרבינות מ 1890 ורובים אנגליים. היו גם שני מקלעים אבל אחד יצא משימוש ברגעי הקרב הראשונים והשני הסתבר כמלא בחול
.
כשהמצרים הגיעו לגדר הקיבוץ הם היו מופתעים מכך שיש גדר. הם היו מלאי ביטחון בעצמם ולא טרחו לעשות
שיעורי בית.
המצרים חשבו בטעות שיוצאים לטיול. בהתקפה הראשונה הם הופתעו מעוצמת ההתנגדות שלנו ובהתאם לכך באו אחרת לקרבות ההמשך
.
סביב הנקודה היו שני גדרות וביניהם מרחק של כ 50-60 מטרים
בתום הקרב נשארנו 29 .
לאורך כל אותו היום לא האמנתי שאוכל בעתיד לשבת ולספר על הקרב. לא האמנתי שאצא ממנו חי.
אחותי אידה הייתה אתנו בדנגור. היא הייתה רק בת 17 ותפקידה היה לעזור לחובשת. בפועל היא טיפלה בפצועים בעת הקרב ולאחריו.
אני חושב שהיה לנו יותר מזל משכל.
למחרת הגיעה תגבורת של 8 אנשים מהפלמ"ח עם מוקשים וביניהם חבלן
.
בתקופה שלאחר הקרב חיינו בדנגור מתחת לאדמה כ 50-60 איש עד לעלייה לנירים. מידי פעם היה מגיע משוריין מצרי, יורה פגז ואנחנו ענינו להם בנשק שעמד לרשותנו. התנהלנו כמו קיבוץ קטן
.
הייתה איזו עסקה עם הצ'כים שבעקבותיה קיבלנו מכונת ירייה חדשה. הצוות שלי הופקד עליה.
בצוות היו חבר'ה מהגרעין שלי.
אנחנו הגענו מאירופה אחרי השואה. היינו שונים מהצברים. כשהיו יושבים סביב המדורה לא סיפרנו צ'יזבאטים. אחד מהגרעין ניסה פעם לספר משהו על אושוויץ. לא האמינו לו, חשבו שהוא לא דובר אמת. כך גם הוא וגם שאר שורדי השואה שביננו הבינו את המסר ולא ניסו יותר לספר על שעבר עליהם
"
דף אישי באתר מוזיאון הפלמ"ח- אריה גניסלב 

קצת היסטוריה
ב-15 למאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, פלשו צבאות מצרים למדינה שזה עתה הוקמה. קיבוץ נירים ישב בדנגור, אל מול פני רפיח, ליד קיבוץ סופה של היום. הקיבוץ מנה 39 מגינים ומגינות חברי הקיבוץ, חלקם ילידי הארץ, חברי גדוד ניר של השומר הצעיר, חלקם שורדי שואה שזה מקרוב הגיעו, מצוידים בנשק קל בלבד. הקיבוץ הותקף על ידי שני גדודים של צבא סדיר עם תותחים וטנקים. חצר נירים כללה את בית הביטחון, חדר הגנרטור, ארבעה צריפי עץ, שני פחוני מקלחת ושירותים וכן סככה לבעלי חיים.

ההפגזה התחילה ב-7:00 בבוקר ונמשכה לאורך כל שעות היום. בתום הקרב חצר נירים הייתה הרוסה לחלוטין. הסככה והמתבן נשרפו. בית הביטחון היה לכברה מנוקבת. קירות חדר האוכל נשארו זקופים בעוד הגג נותץ. על הקיר נותרה סיסמא מחג האחד במאי: "לא הטנק ינצח - כי אם האדם".

בשעות הערב נסוגו הכוחות המצרים מבלי שהצליחו לכבוש את הנקודה. שמונה ממגיני דנגור, בהם חברה אחת, נהרגו ונקברו במקום בקבר אחים.
כאשר הקיבוץ עבר למקומו הנוכחי, העבירו את קבר האחים של הרוגי דנגור לנירים החדשה.
את "רוח דנגור" היטיב לתאר מרה גלילי ז"ל: "הכוח הזה הוא רצון רובו של הקיבוץ להקים בית וחברה שטוב וכדאי יהיה לחיות בהם מתוך רצון חופשי. מזה נובעים גם אהבה ונאמנות לקיבוץ ונכונות להגן עליו מבית ומחוץ". "רוח דנגור" ממשיכה תוך שהקיבוץ מתמודד לאורך השנים עם אתגרים ביטחוניים שגבו פעמים רבות את דמם של חברינו.

אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות בנירים

את ערב יום הזיכרון אנו מציינים בשעה 20:00 ליד בית המגן בעמידה יחדיו בזמן הצפירה ובהנחת נרות ליד קיר השמות. בית המגן פתוח לביקור במועד זה.

בבוקר יום הזיכרון, מתכנסים בבית הקברות לקראת שעת הצפירה.
עם הצפירה בשעה 11:00, מתקיים טקס מול קבר האחים בבית הקברות, שבו משתתפים כלל חברי הקיבוץ וילדיהם מכתה א' וכן בני המשפחות של נופלי נירים וקהל רב.

אחרי הצהריים אנו מקיימים את מרוץ הלפיד מדנגור ההיסטורית לנירים, מרוץ הנושא בכל שנה ושנה. את אותה 'רוח נירים' לקיבוץ של היום.
הקיבוץ מתכנס בדנגור למפקד למול האנדרטה ולהדלקת הלפיד. משם יוצא מרוץ של כ- 18 ק"מ בריצה, באופניים או בהליכה, לאורך כל המסלול או מאמצע הדרך. בטקס ובמרוץ משתתפים כלל החברים, הילדים והאורחים. באמצע הדרך מתקיים קומזיץ בטעם של פעם עם קפה, תפוחי אדמה מהמדורה וקרטיבים.
את הלפיד עצמו נושאים נערות ונערי קבוצת בר המצווה כחלק ממשימות שנת בר המצווה.
המרוץ נערך בנתיב המראה לנו שרצונם וחלומם של מתיישבי דנגור כמעט הוגשם: השדות פורחים ואדמת הנגב המערבי מיושבת.
רק גדר הגבול הסמוך מזכירה שהשלום המיוחל עם שכנינו, טרם הושג.
המרוץ מסתיים בבית, בנירים, במפקד אש המציין את סיום יום הזיכרון ופתיחת אירועי יום העצמאות, כשתקווה ואמונה בליבנו כמו בשיר השלום שלנו -

"...ובמקום תעלה על הגבול ורובים בעמדות

עוד יבנו שם בתים עם גגות אדומים וגינות

עוד תראו שיגיע היום

בשדה יסתובב השלום

עוד תראו."