מדנגור של ראשית לנירים של היום ומחר

דף הבית > בית המגן >  מדנגור של ראשית לנירים של היום ומחר
 
 

מדנגור של ראשית לנירים של היום ומחר

"נדמה היה שאותו יום ארור לא יגיע לעולם לקיצו"

תיאור יום הקרב בדנגור, מזיכרונותיה של מרים אדן ז"ל, מראשוני נירים, אחותה של שולה רם ז"ל ודודתה של אילת רם. מרים היתה אחראית על האלחוט והקשר של הנקודה עם הישובים בסביבה ועם מטה הגדוד (יחדיו – סיפורי ראשונים)

היה זה בוקר שונה משאר הבקרים. בהיר יותר, שליו יותר, כולם עד אחד ישנו שינה של שבת. גמרתי לערוך שולחנות בחדר האוכל וישבתי בחוץ, ליהנות מזיוו של אותו בוקר. רק אדם אחד הסתובב בחוץ מודאג, כאילו ראה את הנולד. סידר סידורים אחרונים, התרוצץ ודאג... דודו. כך אזכרנו לעולם. פתאום קרעה את האויר התפוצצות אדירה. הלב ניתר ממקומו, "הם באים". העיניים מתרוצצות על השטח. מהיכן, לעזאזל, באו?

ראשים התפרצו מייד מפתחי החדרים מודאגים, תמהים, נסוכי שינה... הפקודה "לעמדות" ניתנה בשקט המיוחד לו לדודו. ההרעשה החלה. המחנה כוסה באבק סמיך ועשן. חביות, פחים, צריפים התעופפו באוויר כבמחול שדים. צלאל היה הראשון שנפל. עם בלורית זהובה ומתבדרת ברוח. עשן שחור וסמיך התאבך מעל למחנה וחדר למקלטים. האורווה על בהמותיה נהרסה ונשרפה כליל, התבואה והצריפים – הכל עלה בלהבות. המחנה בוער. אנקתם של הפצועים הקפיאה את הדם. דודו ואפרים נהרגו. אין מפקד.

המצב נואש, רק עוד 15 חברים אוחזים בנשק, התחמושת אוזלת. הם מתקרבים. השעות עוברות במהירות הבזק. יוסי נהרג ואחריו צבי.... הם נסוגו... הפוגה.

אחר הצהריים החלה ההרעשה מחדש. המטירו עלינו בלי רחם. ישבנו במקלטים וחיכינו. נדמה היה שאותו יום ארור לא יגיע לעולם לקיצו. הערב בא כגואל. לאט לאט כמתגנבים, יצאו האנשים ממקום סתרם. מחייכים אחד לשני בחיוך רפה שפרושו: "טוב לראות אותך, חבר!"

ב-15 למאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, פלשו צבאות מצרים למדינה שזה עתה הוקמה. קיבוץ נירים ישב בדנגור, אל מול פני רפיח, ליד קיבוץ סופה של היום. הקיבוץ מנה 39 מגינים ומגינות חברי הקיבוץ, חלקם ילידי הארץ חברי גדוד ניר של השומר הצעיר, חלקם ניצולי שואה שזה מקרוב הגיעו, מצוידים בנשק קל בלבד. הקיבוץ הותקף על ידי שני גדודים של צבא סדיר עם תותחים וטנקים. חצר נירים כללה את בית הביטחון, חדר הגנרטור, ארבעה צריפי עץ, שני פחוני מקלחת ושירותים וכן סככה לבעלי חיים.

ההפגזה התחילה ב-7:00 בבוקר ונמשכה לאורך כל שעות היום. בתום הקרב חצר נירים הייתה הרוסה לחלוטין. הסככה והמתבן נשרפו. בית הביטחון היה לכברה מנוקבת. קירות חדר האוכל נשארו זקופים בעוד הגג נותץ. על הקיר נותרה סיסמא מחג האחד במאי: "לא הטנק ינצח - כי אם האדם".

בשעות הערב נסוגו הכוחות המצרים מבלי שהצליחו לכבוש את הנקודה. שמונה ממגיני דנגור, בהם חברה אחת, נהרגו ונקברו במקום בקבר אחים.

הקיבוץ עבר למקומו הנוכחי והעביר את קבר האחים של הרוגי דנגור לנירים החדשה.

את "רוח דנגור" היטיב לתאר מרה גלילי ז"ל: "הכוח הזה הוא רצון רובו של הקיבוץ להקים בית וחברה שטוב וכדאי יהיה לחיות בהם מתוך רצון חופשי. מזה נובעים גם אהבה

ונאמנות לקיבוץ ונכונות להגן עליו מבית ומחוץ". "רוח דנגור" ממשיכה תוך שהקיבוץ מתמודד לאורך השנים עם אתגרים ביטחוניים שגבו פעמים רבות את דמם של חברינו.

אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות בקיבוץ

את ערב יום הזיכרון אנו מציינים ליד בית המגן. בבוקר יום הזיכרון, עם הצפירה, מתקיים טקס מול קבר האחים בבית הקברות שבו משתתפים כלל חברי הקיבוץ וילדיהם מכתה א' וכן בני המשפחות של נופלי נירים וקהל רב.

בהמשך אנו מקיימים את מרוץ הלפיד מדנגור ההיסטורית לנירים, מרוץ שתפקידו להעביר את אותה 'רוח נירים' לקיבוץ של היום בכל שנה מחדש. הקיבוץ מתכנס בדנגור למפקד ולהדלקת הלפיד. המרוץ מתבצע ברגל, באופניים וברכב על ידי כלל החברים, הילדים והאורחים, כאשר הלפיד נישא בידי נערות ונערי קבוצת בר המצווה. הוא נערך בנתיב המראה לנו שרצונם וחלומם של מתיישבי דנגור הוגשם: השדות פורחים ואדמת הנגב המערבי מיושבת כולה. המרוץ מסתיים בבית, במפקד אש המציין את סיום יום הזיכרון ופתיחת אירועי יום העצמאות, כשתקווה ואמונה עוד בליבנו כפי שהן מושרות בשיר השלום שלנו -

"ובמקום תעלה על הגבול ורובים בעמדות

עוד יבנו שם בתים עם גגות אדומים וגינות

עוד תראו שיגיע היום

בשדה יסתובב השלום

עוד תראו."