קובי אביעזר - ספר זכרונות

דף הבית > בית המגן >  קובי אביעזר - ספר זכרונות
 
 

השורשים שלי נטועים עמוק באדמת הארץ הזאת – הם מתחילים בסמטאותיה הצרים של העיר העתיקה בירושלים, ממשיכים בפרדסים המוריקים של המושבה רחובות, עוברים לרחובות התוססים של תל אביב הקטנה ומתנחלים למושב של קבע במרחבים האינסופיים בהם נטוע קיבוץ נירים. התרבות, השפה, הריחות, הנופים, ההווי ובעיקר המלחמה למען חיים טובים ובטוחים כאן, במדינה שלנו, הם חלק בלתי נפרד ממני; ותולדות המקום הזה והמאבק על קיומו, שזורים בתולדות חיי.

ילדות ברחובות

הכול בגלל חמור

הוריי התפרנסו מחנות ירקות שפתחו בשוק של המושבה, אשר היה כמעט צמוד לבית שלנו. במקביל הצטרף אבא לאגודת השומרים ברחובות ושמר על הפרדסים, כשהוא רוכב על סוס.

אל השוק הגיעו גם ערבים, שהביאו על חמורים את הירקות והפירות. בעת שמכרו את הסחורה היו החמורים ממתינים להם, קשורים לגדר הפרדס שליד הבית שלנו. כשהייתי בן חמש או שש נהגתי מדי פעם לקחת את אחד החמורים הללו ולרכוב עליו. אבל החמורים לא אהבו שאני מפריע את מנוחתם ואחד מהם גם הוכיח לי את זה כשכיבד אותי בבעיטה חזקה במיוחד בברך. צלעתי הביתה, נאנק מכאבים, ולמחרת, כשאימא ראתה עד כמה הברך נפוחה וכואבת, היא לקחה אותי לרופא. זה העיף בברך שלי מבט אחד והורה לה לקחת אותי לבית החולים הדסה בתל אביב. "הילד סובל ממים בברך ואני לא יכול לעזור לו. רק בבית החולים יש ציוד לטיפול בבעיה".

הגענו לבית החולים ושם התברר שדווקא אין להם את הציוד המתאים. "לכו לבית חולים עין גדי שנמצא בסמוך", אמרו לנו, "שם יטפלו בכם". דידיתי עם אימא לעין גדי ואת מה שציפה לי שם אני זוכר עד היום: מכשיר עינויים של ממש. היה זה בעצם מכשיר חימום, אליו הכניסו את הרגל המסכנה שלי, על מנת לאדות ממנה את המים. האחות הסבירה שכבר זמן רב לא השתמשו במכשיר, ומהר מאוד הבנתי למה. היא לא מצאה את הפתיליה שאמורה לעמוד מתחת למכשיר ולחמם אותו, ולכן גייסה במקומה פרימוס, שיכולת החימום שלו גבוהה בהרבה, כל כך גבוהה, שתוך דקות אחדות הרגשתי שרגלי עולה באש. האחות הנמיכה את האש, אבל הנזק כבר נגרם. למרות זאת נשארתי בבית החולים שלושה ימים, ובכל יום הכניסו את הרגל הכוויה והדוויה שלי שוב ושוב למכשיר. יש להודות שכעבור שלושה ימים הנפיחות אכן ירדה, ואחרי כמה ימים נוספים גם הכוויה עברה. כעת עיקר הדאגה שלי נגעה לשאלה האם אוכל להמשיך להשתתף בתחרויות הריצה שקיימנו בשכונה, כי אני הייתי הרץ המהיר ביותר ולא רציתי לאבד את התואר ואת המעמד. למרבה המזל, כעבור כמה שבועות כבר הצלחתי לרוץ כמקודם
http://www.nirim.co.il/uploads/%D7%94%D7%A0%D7%A6%D7%97%D7%94/kobiAviezer.pdf