לוויה היא טקס פרידה. ופרידה היא תמיד עצובה.

במקרה של אמנון, היא גם חגיגה. חגיגת חייו של אמנון, שהיו חיים מלאי עניין, מלאי עשייה, והייתי מגדיל ואומר, חיים מאושרים. הם היו כאלה גם בזכות העובדה ששנות בגרותו חופפות לתקופה סוערת במיוחד בחיי העם והמדינה, אבל לא רק. הם היו כאלה בגלל אמנון האיש, הבחירות שבחר, וההחלטות שקיבל.

אז מי היה אמנון? מה איפיין אותו? מהן תכונותיו הבולטות ביותר?

עיתונאי שהגיע לנירים לראיין אותו לפני כמה שנים, תאר את התרשמותו הראשונית: "איש קטן קומה נמרץ ומוצק, מדור הנפילים". אנחנו שמכירים אותו יותר לעומק, נעיד על שאר תכונותיו:

מנהיג מלידה, אסרטיבי ונחוש,עקשן,יוזם,אופטימי,אמיץ,איש עקרונות, בעל חוש טכני יוצא דופן, חבר נאמן, בולדוזר, חסר מנוחה (במובן החיובי).

בכל שנות היכרותי את אמנון, שמעתי סיפורים אין ספור, אבל לא ידעתי תמיד לשייך אותם לתקופה, או מהו הסדר הכרונולוגי שלהם. האסון בעין גדי קרה לפני הקמת המדינה או אחריה? נני נהרג בדנגור או בנירים? למזלינו, דב מתחזק תיק עב כרס בו הוא צובר עדות כתובה על ותיקי נירים. דב הגיע לנחם והביא עימו את התיק של אמנון, ואני התחלתי לנבור בו. סוף סוף יש סדר לדברים.

עד גיל 12 (1925 – 1937) זוהי תקופת "ילדות".

תל-אביב, משפחה גדולה, המון דודים, המון בני דודים, ים, שמש. סיכסוכים מקומיים עם ערביי הסביבה. אמנון סופג בבית ציונות וסוציאליזם.

גילאים 12 – 26 (1937 – 1951) זוהי תקופת "תנועה ותקומה".

ללא ספק התקופה הסוערת והמשמעותית ביותר בחייו. 14 שנים אינטנסיביות של הקרבה עצמית מתוך הרגשת שליחות עצומה. בן 9 מצטרף לתנועת השומר הצעיר. בן 14 להגנה, ובמקביל לכל אלה גם לומד בבית ספר. בן 20 מגוייס לפלמ"ח. שנה לאחר מכן, 1946, מקים עם חבריו את דנגור, במסגרת עליית 11 הנקודות בנגב המערבי. בן 23 לחם ונפצע שלוש פעמים במלחמת השחרור. אחרי המלחמה לוקח חלק מרכזי בתהליך הקמת ובניית נירים.

גילאים 26 – 55 (1951 – 1980) זוהי תקופת "קיבוץ ומשפחה".

בשנת 1951 מתחתן עם שריק. במקביל לבניית הקיבוץ, עוסק גם בבניית המשפחה. בקיבוץ מילא כמעט כל תפקיד אפשרי: מא"ז נירים, מפקד גוש מגן, סדרן עבודה, מרכז ועדת עבודה, מרכז ועדת חינוך, מרכז ועדת חגים, מרכז ועדת תרבות, מרכז המסגרייה, גזבר ומרכז קניות, מרכז האחזות כרם שלום, מרכז משק.

גילאים 55 – 75 (1980 – 2000) זוהי תקופת "הנצחה וציפוי קשה".

בן 55 חוזר למסגרייה כעובד מן השורה לאחר פעילות ציבורית לא מבוטלת. לוקח על עצמו לפתור את בעיית שחיקת הדיסקים והמחרשות בשדות הנגב. מוצא פתרון, שמפורסם בחוברת מקצועית וזוכה לתהילת עולם בקרב מקצועני הציפוי הקשה.

במקביל יוזם ומקים את האנדרטה בדנגור ביחד עם אבינעם, יוזם ומקים את האנדרטה בעין גדי, מקים את בית הנשק בנירים, מארח אין ספור קבוצות תלמידים ומספר להם בגוף ראשון את הקרב על נירים והקמת ההתיישבות בנגב.

גילאים 75 – 87 (2000 – 2013) זוהי תקופת "המחלה".

לא אכביר במילים. התכונה שהחזיקה אותו לאורך כל התקופה הזו, היא האופטימיות. האנשים שנתנו טעם לחייו הם נכדיו. הנשים שבזכותן שרד הן שריק וצילי.

סיכום ומסקנות:

חוקרי נפש האדם יודעים כבר זמן רב שאנשים הלוקחים חלק פעיל במימוש רעיון גדול, הם הזוכים לחוות רגעי אושר והתעלות בכמות רבה בהרבה מאנשים אחרים. בתקופות חייו "תנועה ותקומה" ו-"קיבוץ ומשפחה", אמנון היה אדם מאושר על פי ההגדרה הזו. הוא לקח חלק פעיל ואפילו מרכזי בהקמת המדינה, הקמת הקיבוץ, בניית הקיבוץ, ובניית משפחתו. גם בילדותו היה מאושר, על פי עדותו האישית כפי ששמעתיה מפיו. וגם בתקופת "הנצחה וציפוי קשה" אין ספק שזכה להרבה נחת. יוצא שרוב חייו אמנון היה בסך הכל מבסוט מהחיים. תודו שזו סיבה טובה לחגיגה.

מוסיק שרייבר

אמנון דגיאלי ממיסדי הקיבוץ הלך לעולמו

אמנון היה פלמחניק וכזה נשאר עד יומו האחרון .מהאקדח שקיבל מתנה לבר המצווה ועד הקפה האחרון שעשה למבקרים בבית המגן .תמיד היה צבר תל אביבי , פלמחניק שהגשים חיי קיבוץ בקיבוץ שומרי בנגב.

ההפסד של חיו היה שביום ההתקפה על נירים שבדנגור לא היה שם , למחרת עלה על אופנוע ונסע כמו פלמחניק אמיתי , בלי לברר בלי להסס ובלי לחשוב מראש .המטרה היתה להיות שם עם הלוחמים ומאז ועד יום מותו היה כאן עם הלוחמים בקדמת הנגב המערבי, עם בפיקוד

על הנקודה עם בגוש מגן עם בצבא הקבע שגם בו המשיך להיות פלמחניק.

גם כשהיה גזבר ,מרכז משק ובמשקי הנגב בכל התפקידים הללו היה פלמחניק.

גם במסגריה בהיותו מסגר אומן הפך את הציפוי הקשה למעשה אומנות, שמקצווי תבל הגיעו ללמוד ממנו אבל גם זאת עשה כפלמחניק ללא תמורה.

ויותר מכל שימור הזיכרון של נירים ודנגור, שמירת הלפיד והנחלת מורשת הפלמ"ח ומורשת נירים לכולם. לחילים, לצעירים, לתלמידים ולסטודנטים וכמו פלמחניק אמיתי תמיד בהתנדבות כי "ציונות לא מוכרים בכסף" .

אפילו במחלה נלחם כמו פלמחניק ללא מורא וללא חשש וללא פחד.

מוקף בשריק בילדים ובידידים, עד שהגיע המאבק אל סופו .

אמנון דגיאלי ממיסדי הקיבוץ , פלמחניק ממישבי הנגב הלך לעולמו והותיר אותנו חסרים.

אירית חפץ

מעליית שלושת המצפים והמערכה על הנגב אמנון דגיאלי
ציפי קשה- לזכרו בניר ותלם- עמוד 31 - עלון ארגון עובדי הפלחה