תיאודור בוסקין 20 שנה למותו

דף הבית > בית המגן >  תיאודור בוסקין 20 שנה למותו
 
 

      

 

תאודור בוסקין

  • תאריך לידה
  • 26/06/1927    
  • תאריך לידה עברי
  • כ"ו סיוון, תרפ"ז                                                                                        
  • תאריך פטירה
  • 28/04/1997
  •    תאריך פטירה עברי
  • כ"א ניסן תשנ"ז
  •                                                                       מקום קבורה 
  • נירים
          
    •  
    •                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       


     תיאודור בוסקין נולד ב-26/6/1927 ועלה מדרום אפריקה למדינת ישראל ב-1952. הוא התגייס לצה"ל והיה לאחד מבוגרי קורס הקצינים הצה"לי הראשון. בצבא החל להתעניין בגידולי פלחה והחליט להתיישב בקיבוץ דרומי כדי לממש את נטיותיו החקלאיות. לנירים הגיע ב-1955 וחרף החשדנות כנגד הזר המוזר שהגיע לשער הקיבוץ ולאחר שמחלקת החברה של הקבה"א נתנה את אישורה הסכימו לקבלו. שבע שנים עבד בפלחה וארבע שנים מתוכן ריכז את הענף. במהלך השנים הללו הכיר בנירים את אביבה עייני וביחד הקימו משפחה בנירים וגידלו את בתם רוני. בגמר הקדנציה שלו כרכז ענף הפלחה נבחר למזכיר קיבוץ וכיהן בתפקידו כמזכיר יחיד במשך שנתיים. מתפקיד המזכיר עובר תיאודור לענף הרפת כדי להציל את הענף מן המשבר שפקד אותו. בפלחה התרעמו על בחירתו, אבל תיאודור אמר, "לא ברחתי לפעילות בחו"ל, אני רק עברתי מהפלחה לרפת". תקופת הרפת של תיאודור נמשכה חמש שנים ובשנתיים וחצי האחרונות ריכז את ענף הרפת והחזיר את תהילת הענף לעובדיו. על עבודתו בפלחה וברפת העיד תיאודור: "אהבתי לעשות ריכוז ענף, אהבתי את זה גם בריכוז הפלחה וגם בריכוז הרפת. ריכוז הרפת היה הרבה יותר קשה מריכוז הפלחה. הרפת שלנו הייתה אז במקום השני בארץ וזה היה משהו. עבודה ברפת מצריכה מקצועיות, הרבה ידע, הרבה הבנה וניהול מעולה. אם להשוות לרגע בין הפלחה לרפת, בפלחה קוצרים את היבול פעם בשנה, והרפתנים קוצרים את היבול כל יום קצת, זה הקושי. יש כאן עוד נקודה שלא תמיד חושבים עליה: הפרות הן עסק כלכלי בלי סנטימנטים, אבל גם לפרות צריך לתת יחס אוהד. פרה עצבנית או פרה נפחדת תיתן פחות חלב. פרה שממליטה נותנת חלב, אם היא לא ממליטה זה פסק דין מוות – היא יוצאת לשחיטה. במילים אחרות כל משק החלב מבוסס על אמהות. הפרה צריכה לתת את החלב כמו שהיא נותנת אותו לעגל שלה. תקרא לזה סנטימנטים, לא חשוב איך תקרא לזה, אבל תחשוב על זה"!

    בשנת 1971 נכנס תיאודור לעבוד בשלחין ולמעשה עבד שם עד ימיו האחרונים. הפסקות שלו מהשלחין היו לניסיונות להקמת מפעלי התעשייה ופרק נוסף בהחייאה מחודשת של ענף הרפת. בשלחין כבש את מקומו כרכז השקאה ועבר את כל גלגולי שיטות ההשקאה מהשקאה פרימיטיבית בעבודת פרך של סחיבת צינורות ארבעה צול ושישה צול על הגב ועד תפעול הקולנועים. תיאודור התמיד בעבודתו בשדה עד כלות הנשמה. לשאלה איך הוא מרגיש עם זה ענה: "בכל השנים שאני כאן, עשרים ומשהו שנים, אני לא יצאתי לשום פעילות ולשום עבודה בחוץ. אני עובד כל הזמן בבית. הרציפות הייתה חשובה לי". היציאות היחידות של תיאודור מהעבודה בשדה היו רק כדי למלא תפקידים בבית ומלבד ועדת חינוך וועדת תרבות הוא כיהן כמעט בכל תפקיד בתחומי החברה והעבודה לרבות תפקיד הגזבר בתקופה הקשה והבלתי אפשרית בשנות האינפלציה הדוהרת אומר תיאודור: "בתפקידים עצמם אין הרבה סיפוק או אין בכלל, אבל צריך לעשות אותם. בסך הכול הקיבוצניק נמדד לפי זה: אם באים אליי מועדת מינויים, אני לא מתרגז ואני אף פעם לא אבוא בטענות על רקע זה. לדעתי אנשים שלא עושים תפקידים לא רק שאינם טובים לקיבוץ, הם לא טובים לעצמם".

    אישיותו המיוחדת של תיאודור כבשה את לב הקיבוץ כולו. חוש ההומור שלו והסיפורים והדרך המיוחדת לתבל את דבריו בביטויי לשון ייחודיים חלקם בגלל המבטא הזר וחלקם בגלל העברית שרכש לעצמו. תיאודור בחייו היה לאיש רב פנים ובכל פעם באירועים חברתיים ובמסיבות קיבוץ הפתיע את כולם בתכונות ובכישורים לא נודעים. פעם הפתיע את הקיבוץ ביכולתו לרקוד ריקודי סטפס, פעם גילה שבנעוריו ניגן בתזמורת הפילהרמונית של הנוער בדרום אפריקה בקלרינט ובסקסופון ואת דמי הכיס שלו הרוויח מנגינה בתזמורות ריקודים. תיאודור שבא מחו"ל ולא היה יליד הארץ קנה את מקומו כבן הארץ הזאת כחבר קיבוץ כקצין תותחנים בצה"ל וכבקי בהוויית הארץ ובנופיה. בקיאות זו באה לו מתאוותו לטבע ולבוטניקה ולאסטרונומיה. הסקרנות שלו והרעב שלו לידע לא היו בכותרות הראשיות, אבל הן היו חלק מעולמו הפנימי. תיאודור מעיד על עצמו: "אני בסך הכול רציתי לדעת לקרוא את השמים, לדעת את הכוכבים העיקריים, איך התהוו ולמה כוכב אחד אדום ואחר כחול. אותו הדבר היה עם בוטניקה. רציתי להכיר את כל המינים. בוא נגיד ככה – אמר פעם מומחה הוהוכי גדול לציפורי מדבר, שאומה לא יכולה לקרוא לעצמה עם וארץ ולא יכולה לקרוא לעצמה מולדת עד שלאנשיה אין הכרה עם הצומח והחי. אני מתפלא על אנשים שמבין עשרות מינים של צמחים פשוטים לאורך הכבישים לא יודעים אפילו אחד. בורות מוחלטת. תמיד מפליא אותי שאנשים לא מתעניינים להכיר את ציפורי השיר הקטנות, שאנו רואים מחלון הבית. אני פעם ראיתי ציפור לעולם לא אשכח אותה".

    תיאודור בוסקין איש נירים. איש העבודה. איש השדה והמרחבים. האיש של אביבהל'ה. האיש שאהבנו לאהוב. האיש שהתגאה בעבודה רצופה בפלחה וברפת ובשלחין ואף על פי כן השמיים שלו היו הגבול והתלם בשדה היה לו לשדה המראה ולשדה נחיתה. לאחר שאביבה אשתו נפטרה מימש חלום ישן. רכש לעצמו קטנוע ויצא למסע ארוך על פני כל אירופה וחצה ארצות וימים רכוב על קטנועו, והוא כבר בן למעלה משישים שנים. בשובו מהמסע, שאולי ראוי לקרוא "תיאודור ואמנות אחזקת הקטנוע", או אולי "תיאודור ואמנות עבודת השדה", כי בחזרו לנירים שב לעבודה.