מרה גלילי- בשבי המצרי

דף הבית > בית המגן >  מרה גלילי- בשבי המצרי
 
 

מרה חייל המשרת את המדינה

את השירות הראשון למען המדינה עשה מרה כחייל בצבא הבריטי במצריים, במשך שלוש שנים וחצי בין 1943-1946. סיום השירות היה כשבוי, במלחמת יום כיפור בכלא במצרים. איזו סגירת מעגל אכזרית, אני חושבת לעצמי. (חיותה)

מלחמת יום כיפור והנפילה בשבי 1973/

כשפרצה מלחמת יום כיפור, שימשתי כקצין קישור של האו"ם, והייתי בעמדה הקרובה למוצב "מצמד". חיילי האו"ם קיבלו בקשר הוראה מהאו"ם להיכנע למפקד המצרי הקרוב ביותר. לא ראיתי לנכון להיכנע ולציית לפקודה, מאחר ואינני מקבל הוראות ממזכיר האו"ם, והייתי קצין ישראלי שנלחם ביחד עם הצבא הישראלי. כמו כן המפקד המצרי הקרוב גם לא היה באותה עת בשטח. תיאמתי בקשר עם מפקד "מצמד" את הגעתי למוצב. הלכתי ברגל בלילה את כל הדרך שארכה מעל קילומטר, בחושך, תחת ירי.

לפני שהתפניתי מעמדת האו"ם הורו לי להרוס את מכשיר הקשר (מוטורולה) שבעמדת האו"ם. לא היה לי לב לעשות זאת, שכן מדובר היה במכשיר יקר ביותר, בערך בשווי של 10,000 לירות, שהיה סכום עתק באותם זמנים. לקחתי את הפקלאות שלי, הציוד והעוזי, והלכתי בלילה לבדי לעבר המוצב. כאשר הגעתי למוצב התחרטתי שלא הרסתי את מכשיר הקשר. חזרתי שנית את כל הדרך, בחושך, לעמדת האו"ם, כדי להרוס את המכשיר. מאחר ובאתי בשקט, בהפתעה, אנשי האו"ם בעמדה נבהלו נורא כשחזרתי. הרסתי אותו בעזרת פטיש ושבתי על עקבותי למוצב. קצין ההנדסה, יובל, חיכה לי ועשה פירצה בגדר, כדי שאוכל להיכנס למוצב, מאחר וכל אזור השער היה ממוקש.

על המלחמה ועל הנפילה בשבי מרה לא דיבר כמעט. חיים (שרייבי) סיפר כי הוא אמר לו ששברו לו שיניים ואצבע ברגל. עדות לשתיקתו היא העובדה כי דני ואיריס לא ידעו על כך. מצאתי לנכון להביא את דבריהם של חבריו של מרה לשבי, כדי ללמוד באמצעותם את הקורות אותו במלחמה ובשבי במצרים. לאחר מותו של מרה התקבל מייל מאת יגאל כוחלאני שהיה עם מרה במלחמה ואלה דבריו: (חיותה)

"שלום לכולם. הצטערתי לשמוע על פטירתו של גלילי. במלחמה הארורה ההיא, שירת גלילי כקצין קישור לאו"ם בתחנת סילבר כקילומטר דרומית למצמד (=מוצב ישראלי בסיני). לאחר יום ראשון של הלחימה התקשר גלילי למצמד וביקש לחבור אלינו. בתפקידי כאלחוטן המעוז הצעתי לו שכדאי שישאר עם האו"מניקים בסילבר, מכיוון שמצבנו היה רע מאוד. תשובתו היתה נחרצת: "אני קצין ישראלי ואלחם בצבא הישראלי." באותו לילה חבר אלינו בצעידה בודדת ואמיצה. הוא צעד בחושך תוך כדי שהוא טורח להביא את הציוד הצהלי: נשק, תחמושת ומכשיר קשר. במהלך הלחימה "בילה" במחיצת חיילי המעוז תוך כדי שהכפיף עצמו למפקד המוצב גדעון גור אף על פי שלא היה חייב לעשות כך. יהיה זכרו ברוך".

הנפילה בשבי במלחמת יום כיפור - אוקטובר 1973/אלישע גלילי

במלחמת ששת הימים מרה גויס, אך לתקופה קצרה. אז דווקא דמיינתי מה יקרה אם הוא יפול בשבי. במלחמת יום כיפור 1973, הוא גויס להיות קצין קישור של האו"ם. הוא ידע היטב אנגלית כי היה בזמנו בצבא הבריטי. כאשר נפל בשבי, הגיעו אלי נציגים מהקיבוץ להודיע לי שהוא נעדר. הרגשתי פחד ואי-ודאות. נסעתי עם דני למרתף ברחוב אבן גבירול בתל אביב. באותה תקופה יפתח היה בקורס קצינים. לא זיהינו אותו במרתף בשום תמונה.

יום אחד, במהלך השבי, המצרים החליטו לעשות הצגת תכלית לעולם. הם לקחו את הפצועים לבית חולים ברובע "אלמעדי", שהוא רובע של עשירים. הלבישו אותם יפה וכו'. אבי, אריך, ראה את השידור הזה במקרה בטלוויזיה השוויצרית, וזיהה את מרה. בעמדת האו"ם הוא היה עם קצין בלגי ודני. הקצין הדני בא לנירים עם אשתו ובנו לבקר. הבלגי היה מבוגר יותר. על כל פנים הדני סיפר לי כי כל אנשי מעוז "מצמד" נפלו בשבי, וכי הוא והבלגי שוחררו.

כאשר מרה חזר מהשבי, הוא הועבר לבית חולים "תל-השומר", שם טופל. כאשר הגיע לנירים התכנסנו במועדון ופתחו לכבודו שמפניה. הוא סיפר קצת על כך שהיה בבידוד. אך לא סיפר דבר על עינויים. רצו מאוד לעזור לו. פנינו לטיפול כדי שידבר ויקל על עצמו, אך הוא, כהרגלו, סירב גם לכך. מה שעבר עליו העיק עליו, אין לי ספק. אולי הוא סיפר לחוקרים שפגש בזיכרון יעקב בארץ, כי זה היה בפקודה. אני מניחה שהוא לא רצה להכביד עלינו ולהדאיג אותנו.

בנירים, בנובמבר 1973, מתפרסמים בעלון הקיבוץ "יחדיו" הדברים הבאים:

למרה

במשך ימים רבים חרדנו ודאגנו לשלומך,

איחולים חמים להחלמתך המהירה שלוחים לך

מכל החברים והילדים.

לכל בני משפחת גלילי, שמחנו ואושרנו

יחדיו.

ברוך שוב בנים לגבולם.

בעלון נוסף נרשם (נובמבר 1973)

מרה חזר מן הנופש של השבויים, ובזה נקוה שנסתיימה הפרשה.

נאחל למרה הבראה שלמה במהרה, וחזק וחזרה לחיים.

בעלון "יחדיו", בחודש אפריל בשנת 1992 כותב מרה כתבה בשם: "נטול חופש – וחופשי".

משורר אמריקאי, רלף וולדו אמרסון, כתב:"מה שווים מחרשה או מפרש, אדמה או חיים, אם אין חירות".

עבורנו החופש הוא נתון בסיסי דוגמת אוויר, בוקר, שמש. התרגלנו שזה קיים תמיד ואיננו מדמיינים לנו קיום שלנו ללא החופש. למעשה, בחיים לפעמים קורה אחרת ובפתאומיות.

מלחמת יום-כיפור באה עלינו בחטף, וכבר שכחנו אותה. אני לגמרי במקרה (כמו שקורה המון פעמים בחיים לכולנו, בהזדמנויות שונות), הייתי אז בסיני בקו הראשון. כולנו היינו לגמרי לא מוכנים לפורענות. קברניטנו עסקו כרגיל, בעניינים ברומו של עולם, לא שמו לב לאותות הרבים המבשרים על בוא המלחמה, ועסקו בדברים חשובים מאוד, בעוד שאז עמדו על הפרק עניינים הרבה יותר גורליים.

הקו שלנו בחזית המצרית התמוטט לאחר לחימה נואשת של מעטים מול רבים. המעוז שבו הייתי, לחם, גרם אבידות לאויב, ספג אבידות, ולבסוף נפלנו בשבי. השבי רחוק מלהיות בית הבראה וגם לא כמו בית רגיל, אבל לנו, שהיינו רגילים לחופש, אחד הדברים הקשים היה אובדן החירות. להיות כלוא ימים רבים בין ארבעה כתלים, היה ניסיון קשה.

אדם במצב כזה, ממש חולם על דבר כל כך פשוט ומקובל ששמו חופש. לכן, אחד הימים המאושרים בחיינו והמרשימים ביותר, היה יום שובנו חופשיים ארצה.

על השבי וחזרתו של מרה כותבת אלישבע להוריה ביום 23.11.1973

יקירי

זאת היתה שמחה גדולה לראות שוב את מרה. כבר ליד המטוס חילקו בנות קצינות מתנות ופרחים. איריס ואני היינו בתחילה יחד עם אמנון, שריק וסולובייצ'יק (סולו) אצלו בבית החולים. הם היו בתל- אביב, אמנון עובד במשרד בתל-אביב ויש לו מכונית. יותר מאוחר הביא הצבא את שאר הילדים יחד עם מוסה ופנינה.

מרה היה 37 ימים בשבי. הוא נשבה ב- 9.10 ושוחרר ב-15.11. הוא לא האמין שהוא ישתחרר באופן יחסי מהר. מפני שבעבר היו שבויים שישבו שם 3-4 שנים. בבית החולים המודרני הם שהו רק יום אחד כדי לרמות את העולם ולהציג טיפול טוב. הם קיבלו טיפול רפואי בסיסי בכלא. לקחו מהם את כל חפציהם האישיים, גם שעון ומשקפיים. המצרים לא הכינו שום דבר עבור השבויים. למרות שהם פתחו במלחמה. שלושת המכתבים שמרה כתב והעביר לצלב האדום לא הגיעו אלינו. אמנת ז'נבה לא היתה תקפה במצריים. בכל אופן יותר טוב בשבי במצריים מאשר בסוריה. השבויים ששהו במצריים שנים אחדות זכו לאחר מספר חודשים ליחס טוב ולטיפול. היו להם תקליטי מוסיקה, ספרים ומקרר. הם יכלו ללמוד ולסרוג. כעת כל השבויים חזרו.

לצערנו יש נעדרים רבים. אולי סוף סוף יהיו הסכמי שלום בק"מ 101. ישראל מוכנה להחזיר אדמות כבושות. רבים מהעם רוצים שלום, כך אמרו למרה בזמן שהותו בשבי. אתמול מרה סיפר במשך 3 שעות. הוא היה כמו "מרצה" מוכשר. לאחר זמן שתיקה ממושך רוצים מאוד לדבר. כל הקיבוץ קיבל את פניו בפרחים. הוא אמר לאיריס שהוא נחנק מרוב פרחים. בבית החולים "תל-השומר", הוא זכה למתנות רבות. 3 טרנזיסטורים, 2 חנוכיות, ספרים, מוצרי מותרות לגילוח והמון ממתקים. חלק נתרם על ידי חברות ועיריית רמת-גן. כל "הגדולים" באו לביקור: גולדה מאיר, יצחק בן-אהרון, נינה קציר (אשת הנשיא דאז) והרב הראשי (אפרים פירון, הרב של צה"ל). מלבדם הגיעו חברים ובני משפחה. מרה ישאר בבית עד יום ראשון. אז ייסע לבית הבראה בזיכרון יעקב, שם הוא צריך לעשות פיזיותרפיה.

על השבי אמר מרה ליוסף אחיטוב: מרה סיפר לי שחודש שלם הוא היה עם עיניים מכוסות ולא ראה דבר. הוא היה בצינוק, בבידוד. הוא היה בן 49 שנה כשנפל בשבי. למרות שמרה היה השבוי הכי מבוגר, הוא היה בדרגת סגן בלבד, מאחר והוא עשה קורס קצינים בשנת 1953 בהיותו בשירות מילואים, והוא התקדם בדרגות במילואים בלבד. המצרים לא האמינו לו שהוא רק סגן, וזו דרגתו האמיתית, וסברו שהוא החליף את הדרגות שעל כתפיו, ושמרה בדרגת סגן אלוף לפחות. לכן חטף המון מכות, וגם נתנו לו מכה בקת רובה ברגל שמאל ממנה נפצע.

בפני אליהו רז, קבל מרה: "כשהייתי בשבי כל הזמן חשבתי על הבית. עכשיו כשאני בבית אתה רוצה שאחשוב ואספר על השבי?"

ערים בלילה- אורי אהרנפלד בראיון (רדיו) לפאר לי שחר

נפגעי נפש ממלחמה- הלומי קרב ופדויי שבי – זהבה סולומן

מתוך ערים בלילה-שיר - במגרש הריק / חייל קרבי

מצמד-שיר של אישמילה- מתוך ערים בלילה

קישור לדף פייסבוק של "בית המגן"