במבי והפעמון-מתוך בצל הצאלים/בני מיטיב

דף הבית > בית המגן >  במבי והפעמון-מתוך בצל הצאלים/בני מיטיב
 
 

במבי והפעמון

מתוך בצל הצאלים/בני מיטיב

אמנון שירת אותו הזמן בצבא-הקבע. לא אחת היה נעדר לימים אחדים מן הבית, ושלוש בנותיו צילי, דליה ורקפת היו מתגעגעות ממש כמו כל הילדים, לאבא האהוב. אלא שתמיד הייתה מתלווה לגעגועים גם המחשבה : מה יביא לנו אבא הפעם? הן מנסיונכם אתם יודעים אתם שכל ה"אבאים" מביאים איתם בשובם הבייתה הפתעות קטנות. גם אמנון נוהג היה להביא עמו תמיד הפתעות.

אותו יום הקדים אמנון לחזור הבייתה, הוא החנה את הג'יפ במגרש החניה, דאג לסוגרו היטב ומיהר לביתו. גם הוא התגעגע מאוד לבנותיו. והפעם הזאת הפתעה של ממש הייתה עמו. מין הפתעה, שבשום פנים אי אפשר היה לצרור אותה בכיס. אמנון הרחיב צעדיו עד שהגיע לחדרו. ולא הספיק לאמר שלום לשריק אשתו, וכבר זינקו צילי ודליה ונפלו על צווארו, ורקפת הקטנה נזדרזה לזחול לעברו משכה בחפתי מכנסיו. אמנון רכן לעברה וטלה בזרועותיו. צילי ודליה חיכו בחוסר סבלנות. הינה ישלח אבא את ידו אל כיס מכנסיו וישלוף משם את אחד מאוצרותיו הבלתי נדלים. אמנון חייך ואמר: -בואנה בנות! הפעם ההפתעה איננה בכיס. השארתי אותה בג'יפ, כי כבדה היא וגדולה מידי. מלאות סקרנות הלכו שריק והבנות בעיקבותיו של אמנון אל מגרש החניה. הג'יפ עמד שם סגור כשומר סוד. אמנון מסר את רקפת לשריק, פתח לאט-לאט את הג'יפ, הוציא ממנו ארגז מכוסה קרטון נקוב והוריד את המכסה. ואז נגלה בארגז עופר רך.

- היכן מצאת אותו? –שאלה צילי, כולה נרגשת למראה היצור החמוד.

- מצאנו אותו מוטל על אם הדרך. נראה שצייד אכזרי קטל את אמו. – השיב אמנון. העופר הפעוט ניסה להזדקף ולעמוד על ארבעתיו,אבל רגליו הכזיבו. הוא התנדנד מעט ונפל מלוא קומתו ארצה.

- איזה יופי! – אמרה צילי, ומבטה עובר ממצחו הקטן של העופר, שכתם לבן מעטרו, אל בטנו הלבנה כשלג.

- קחנה אותו ובואנה! – אמר אמנון. צילי נטלה בזרועותיה את העופר, שהיה מקרטע ברגליו, ובזהירות-בזהירות הובילה אותו אחר-כבוד לחדרם. שם פרשו לו שק, וצילי רצה לבית התינוקות ו"גייסה" בקבוק ופטמת גומי. מילאה הילדה את הבקבוק בחלב והניחה לעופר לגמוע מן הבקבוק. העופר תפס את פיטמת הגומי בלהיטות וגמע במהירות את החלב כולו.

^ ^ ^

כך החלה הידידות בין צילי ובין העופר. צילי קראה לו "במבי". כשמו של עופר אחר, שראתה פעם בסרט. שריק תפרה שרוך מבד ירוק, וצילי חיברה אליו פעמון זעיר וענדה על צוארו של במבי. אמנון בנה גידרה נאה ובה בית קטון לעופר. צילי הייתה מביאה לו אוכל יום-יום. משנגמל העופר מן החלב החלה צילי להביא לו ממיטב החציר והגרעינים. והעופר אף הוא החזיר לה אהבה. הוא היה שועט בעיקבותיה של צילי כגור כלבים קטן. בכל-פעם שהייתה פותחת את שער הגידרה, היה במבי רץ ומקפץ והפעמון שעל צווארו מצלצל ומודיע: במבי שועט בעיקבות צילי! במבי שועט בעיקבות צילי......

אט אט בגר העופר. גדל, צימח קרניים ונעשה לצבי נאה. באחד הימים, בעודו שועט בעיקבותיה של צילי, פנה פתאום אל השער ושעט אל עבר השדות. צילי רצה אחריו בחרדה, כשהיא קוראת: - במבי! במבי! שוב אלי! – אולם הצבי לא הסב את פניו, אלא המשיך לרוץ ונעלם מחוץ לקיבוץ. בדמעות בעיניה רצה צילי כל עוד רוחה בה לחדר ההורים. אמנון קפץ על הג'יפ ובלי אומר ודברים חש מיד אל השדות. השמש נטתה לערוב. צילי, שדוק דמעות כיסה את עיניה, צפתה אל סביב ובקולה הדק והרוטט קראה: - במבי! במבי!

אין קול ואין קשב. הטרקטורים כבר סיימו את עבודתם ושבתו במוסך, כל רעש לא נשמע. ולתע הופרעה הדממה. לאוזניה של צילי היגיע צלצול פעמון. היה זה צלצול חלש ומרוחק- ועדיין לא ראתה צילי מאומה. היא פנתה כה וכה ולא ראתה שום דבר בקרבתה. אבל כשהאהילה בידה על עיניה והביטה מערבה, אל עבר השקיעה, ראתה מכיוון הגבול את הצבי שלה מתקרב. הוא היה הולך וטופף, צועד לאיטו בראש מושפל כמתחטא, וזנבו הקט התנפנף לכאן ולכאן. אט אט ניגש אל צילי ובראשו דחף ברגלה, הרים את מצחו והסתכל בעיניה כאומר: - רואה את צילי, חזרתי!

צעדו צילי ובמבי אל הקיבוץ ברגל ואמנון נסע בעקבותיהם בג'יפ. הם החזירו את במבי לגדרתו, וצילי גדשה את אבוסו בחציר. חלפו שבועות. דומה היה שבמבי שכח את מעשה-משובתו. שוב היה צייתן ומסור; משוטט היה בחצר הקיבוץ ונלחם בכלבים שהעזו להתקרב אליו. והנה, יום אחד באה צילי לבקר את ידידה ומצאה את שער הגידרה פתוח ואת החצר ריקה. היא יצאה והחלה קוראת: -במבי! – במבי! – סבורה הייתה שהינה תשמע את צלצול הפעמון ובמבי ייגש אליה. אולם משבושש לבוא, החל החשש מתגנב אל ליבה. שוב מיהרה והזעיקה את ילדי כיתתה ויחד יצאו לחפש את הצבי בשדות השלחין והמטע. הפעם נמא במבי די-מהר. עומד היה בראשה של תלולית עפר. ראשו נישא אל-על והוא מרחרח באפו אל כל עבר. לפתע הפנה את פניו לכיוון המטע. בין העצים נראה חולף עדר צבאים. דומה היה שהינה יינתק במבי ממקומו וירוץ בעקבותיהם. אך הוא נשאר תקוע עלל עומדו, ואף לא הפנה את פניו אל עבר צילי והילדים שרצו אליו. רק ליטוף ידה של צילי כאילו העיר אותו מחלומו. הוא ירד מן התלולית והחל צועד, הלוך וצלצל, בעקבותתיה של צילי. אמנון תיקן את שער הגידרה לבל ייפתח שוב בנקל. חלפו שבועות אחדים. בכל-פעם שצילי הייתה באה לבקר את במבי, לא היה קץ להפגנת השמחה שלו. קופץ היה אליה, ומבקש ללקק את פניה בלשונו המחוספסת. ובצאתה מן הגידרה היה רץ אחריה ומחכך את ראשו ברגליה. נראה היה ששוב אין במבי מוטרד, ואינו נמשך החוצה, אל אחיו הצבאים. כה מאושר היה בהשתוללו עם צילי על הדשאים, אולם..... קול החופש הוסיף לפעום בו.

יום אחד ניתק במבי מעל צילי בעודם משחקים על הדשא, ופרץ בשעטה פרועה אל עבר השער. הוא לא הפנה את פניו לקריאותיה של צילי, והמשיך לרוץ החוצה עד שנעלם מן העיין. הפעם לא הואילו הסריקות והחיפושים, שערכו הילדים וחברי הקיבוץ בשדות ובמטע. במבי נעלם, ליגונה של צילי לא היה קץ. במבי דהר במרחבים הגדולים שעמדו שנפרשו לפניו. הוא דהר כאילו רדפו מישהו או כאילו משך אותו משהו. משהו בלתי ברור, בלתי ידוע... דהר ודהר ולפתע נעצר. לפניו ניצב עדר צבאים. עמד הצבי והסתכל באחיו זמן-מה. וגם הם נעצו בו את מבטם. ולפתע החל במבי מתקדם לעברם. ככל שהתקרב החיש את צעדיו, הפעמון שלצווארו היה מצלצל ביתר שאת. הצבים עמדו והקשיבו לצילצול הפעמון. חושיהם התחדדו ונזדעקו בהם. מהו אותו יצור מוזר, שדמותו כדמותם וריחו ריח צבי, אולם הוא מתריע ומזעיק... תחושת סכנה!... עוד מעט וכבר מגיע עדיהם, ולפתע – הופ!- רגליהם של הצבאים ניתקו ממקומן, והם החלו נמלטים. לרגע עצר במבי. מה זה? מה קרה? – מדוע נמלטו אחיו מפניו? כשחזר הצבי ונשא את ראשו, כבר לא נראה העדר באופק. הפלחים והנוטעים של קיבוץ נירים מספרים, שלא אחתשומעים הם לפתע צילצול פעמון קרוב, ורואים הם את דמותו של במבי הקרב לעברם, אך תמיד בהיותו קרוב-קרוב הוא נעצר, מתעשת, הופך את פניו ונמלט. במבי מנסה כל העת לחזור אל אחיו הצבאים, אולם הם, בשומעם את צילצול הפעמון שלצווארו, הריהם נמלטים מפניו כמפני מי שנושא בשורת אסון מצלצלת. וכך נשאר במבי בודד וערירי, וחותם האדם והשבייה טבוע בו.

בצל הצאלים/בני מיטיב

אמנון דגיאלי

במבי

דף בית המגן בפייסבוק

אתר קיבוץ נירים/אודותינו/בית המגן