"קונצ'רטו לצינור" מספר 1

דף הבית > בית המגן >  "קונצ'רטו לצינור" מספר 1
 
 

"קונצ'רטו לצינור" מספר 1 - הרעיון, התכנון והביצוע של צינור המים הראשון לנגב 1947

מאת: ד"ר מרדכי נאור


ביומה הראשון של שנת 1947, באחד בינואר, נפתח פרק חדש בתולדות ארץ ישראל בכלל והנגב בפרט. ביום זה הוחל בהנחת צינור המים הארוך ליישובים היהודיים, שהוקמו כמה חודשים לפני כן בנגב. למעשה היו אלה שני צינורות, שאורכם המשותף הגיע ל- 220 ק"מ ושיצאו מנקודה אחת - ניר עם שבשער הנגב. אבי הרעיון היה אדם גבה קומה ועב בשר, בן 49 בזמן ההוא: מהנדס המים שמחה בלאס, שכבר הוכיח את עצמו בתכנון קווי המים הראשונים של חברת 'מקורות', מאז ייסודה ב-1937. באותן שנים לא חשב איש להשקות את הנגב, מה גם שנקודת היישוב הדרומית ביותר עד 1939 הייתה – באר טוביה. אולם בלאס, שעבד לצדם של שני יזמים שוחרי תכניות נועזות - לוי אשכול ופנחס ספיר, שעמדו בראש "מקורות" - לא הסתפק במפעלי החברה בצפון הארץ, ואחר כך גם במרכזה. הוא הבין, לפני רבים אחרים, כי מרחבי הנגב הגדולים והריקים ברובם מהווים פוטנציאל בלתי נדלה להתיישבות היהודית.

תכנית ריאלית - ונועזת
ביולי 1939 הגיש בלאס 'תכנית פנטסטית' להשקאת הנגב הצפוני (לזכר פנייתו של ד"ר ארתור רופין אליו, שיגיש לו 'פנטסיה' - דהיינו הזיה, תכנית ערטילאית).1הצעתו של בלאס הייתה לערוך קידוחים באזור אשדוד ומשם להוליך את המים לנגב. בתחילת מלחמת העולם השנייה שקד בלאס על תכנית כוללת יותר, וזו פורסמה ב- 12 בפברואר 1941 בצורת תזכיר הנושא את השם 'תכנית יישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מהנחלים'.
עיקרה של התכנית - ניצול האזורים השחונים והריקים של הארץ לצורכי התיישבות יהודית והשקאתם במי נחלים ונהרות בצפון הארץ ובמרכזה (הירקון) - שיועברו אליהם. ועדת חמישה של 'המוסדות הלאומיים', שדנה בתכנית חודשים ארוכים, אישרה אותה בדצמבר 1941, והמליצה שיוקם משרד טכני מיוחד, שיעסוק - כהגדרת בלאס - ב'תכנון הגדול', דהיינו העברת מי הצפון לנגב, בניגוד למפעלי המים האזוריים שהיו קיימים עד אז.
שישה עשר חודשים לאחר מכן, ב- 14 באפריל 1943, התכנסו במשרדו של בלאס כמה מראשי היישוב היהודי המקורבים לנושאי התיישבות ומים, ביניהם אליעזר קפלן, ברל כצנלסון וד"ר אברהם גרנות, כדי לשמוע את פרטיה המלאים של התכנית. בשלב זה העלה בלאס את ההצעה הבאה: לתפוס את מי מקורות הירדן בעמק החולה ולהוליכם דרומה ב'מוביל ארצי', שייבנה לאורך בקעת הירדן, עד לא הרחק מירושלים; שם יוכנסו המים למנהרה שאורכה כ- 30 ק"מ מתחת להרי יהודה וירושלים, וממוצא המנהרה יועברו לנגב ויפריחוהו. קו נוסף יונח ממקורות הירקון, ואף מים אלה ינוצלו להשקאת הנגב. הייתה זו הפעם הראשונה שהועלתה הצעה מעשית כוללת ומפורטת להולכת מי הצפון לנגב. הרעיון לא נתקבל מיד. היו שסברו כי הוא בלתי מציאותי. המשימה להתמודד עם הספקנים באשר לישימותה של התכנית הוטלה, בעיקר, על אשכול וספיר. עידוד רב הם שאבו מתמיכתו של המרכז החקלאי בעמדותיהם. עוד לפני הפגישה ה'היסטורית' באפריל 1943, יזם אשכול דיון מיוחד במרכז החקלאי בנושאי 'מקורות' בכלל ותכניותיו של בלאס בפרט. בדיון זה פירט בלאס לא את התכנית בכללותה, כי אם את שלבה הראשון, שדיבר על הולכת מי הירקון לנגב, שלב שנחשב כשהוא לעצמו לגרנדיוזי בזמן ההוא (ראוי לציין כי לאחר הקמת המדינה אכן היה זה השלב הגדול הראשון בהפניית מקורות המים לנגב). לוי אשכול ופנחס ספיר, כמנהגם, ניסו לשכנע את שומעיהם כי המים יחוללו מהפכה באזורים השחונים. נראה שהצליחו; זאת אפשר להסיק מדברי אחד המשתתפים בדיון, אלכסנדר פראג, שאמר, נפעם: 'התפקיד שלנו הוא להעז בתכניות. לפנינו תכנית נועזת, ועל כן היא ריאלית!'

איך סייע ה'בליץ' הגרמני לנגב?
בשנים הבאות נזנח הנגב, לטובת אזורים אחרים בארץ שבהם פרסה חברת 'מקורות' את קווי הצינורות שלה. בקיץ 1946, כאשר תוך תקופה קצרה הוחלט להקים בנגב עשרות יישובים יהודיים (אחר כך צומצמה התכנית ל- 11 יישובים, שעלו במוצאי יום הכיפורים תש"ז, 5/6 אוקטובר 1946, ולכמה יישובים נוספים שעלו בעקבותיהם) - נזכרו המוסדות המיישבים בהצעותיו של שמחה בלאס משנת 1943. הוא הוזעק להציע תכנית מעודכנת להולכת מים ליישובים חדשים אלה, שכן הכל הבינו כי אין כל סיכוי להתיישבות יהודית של ממש בנגב השחון בלא מים, ונוזל חיוני זה לא נמצא, כידוע, באזור עצמו: היה צורך 'לייבא' אותו ממרחקים. השנים שחלפו, הידע שהצטבר ובעיקר השטחים החדשים, הקרובים יותר לנגב, שקנתה הקרן הקיימת ושבמעמקיהם היו לפי הערכת בלאס מים לרוב - אפשרו לו להציע תכנית חדשה, פשוטה וזולה יותר, במקומה של 'תכנית אשדוד'. בלאס הצביע על כך שאזור גבר-עם ניר-עם שבנגב הצפוני-מערבי מבורך במים, והוא אף היה מוכן להתחייב כי קידוחים שייעשו במקום יוכיחו זאת. נוסף על כך, לרשותו עמדו בשלב זה (קיץ 1946) מאות קילומטרים של צינורות 6 אינץ', שהגיעו לארץ בנסיבות יוצאות דופן.
בזיכרונותיו סיפר בלאס: "רווח והצלה באו לנו מחוצות לונדון, שם פירקו מאות ק"מ צינורות, שהועמדו למכירה. הם שימשו בימי ה'בליץ' הנאצי לכיבוי שריפות. צבי שריב מחברת 'ניר' שנסע ללונדון היה פונה אלי מדי פעם ושואל אם לקנותם. 'קנה כמה שתוכל', אמרתי לו. והוא קנה... ואכן, הצינורות שקודם כיבו אש בלונדון - הדליקו אור גדול, ובהם זרמו המים הראשונים לנגב."
לפי שעה, בקיץ 1946, היה זה עדיין בבחינת 'חזון למועד'. בלאס תכנן להניח את הצינורות לאורך דרכי העפר שהיו שייכות לממשלה. תוך עשרה חודשים, כך העריך, אפשר לסיים את הנחת הקו וסעיפי המשנה שלו. הקידוחים הראשונים נעשו בסתיו 1946. התוצאות היו טובות מאוד, ומים בשפע הועמדו לרשות המפעל.
קשיים לא חסרו. כבר בשלבי ההתחלה היה ספק אם הבריטים, שליטי הארץ דאז, לא יתקעו מקלות בגלגלי עגלתם של בלאס, אשכול וספיר, שכן חברת 'מקורות' היא שקיבלה על עצמה להוציא את המבצע אל הפועל. בנובמבר-דצמבר 1946 עסקה הסוכנות היהודית בהשגת היתר להנחת הצינורות, לאחר שהתחייבה בפני הבריטים לספק מי שתייה לערבים ולבדווים שלאורך הצינור. כן הוחל במשא ומתן עם הבדווים בדבר זכויות מעבר בשטחים שהם יושבים עליהם, תמורת מים.
מטעמי 'עינא בישא' הוגשה לבריטים בקשה להניח קו אחד בלבד, המזרחי, זה שעבר בחלקו הראשון דרך היישובים הוותיקים יותר באזור, דורות ורוחמה. למעשה הוחל בעבודה בשתי הזרועות של הצינור – האחת המזרחית, מניר-עם לכיוון שובל - משמר הנגב-חצרים-בית אשל ונבטים; והשנייה, המערבית, שמוצאה אף הוא מניר-עם ומגמתה סעד-בארי-תקומה-צאלים-אורים - לנירים. האישור הבריטי הגיע תוך כדי העבודה....

מי עושה את ההיסטוריה?

היה זה מפעל משולב של 'מקורות', הקרן הקיימת, 'סולל בונה' וחברת החשמל, ובמלאכה המאומצת נטלו חלק כמה מהדמויות שבלטו לאחר זמן בנושאי ביטחון וכלכלה במדינה, כדוגמת אליעזר בודנקין, אלוף אליהו בן חור וחיים לסקוב, לימים הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, ומובן ש'על כולם ניצח פנחס ספיר במרצו הכביר, וצעקותיו הגיעו עד לב השמים'. העבודה התנהלה בשני מישורים - המעשי בשטח, והמדיני - בירושלים. הנחתו של הצינור חייבה דיונים ומפגשים רבים ברמות הבכירות ביותר, הן במוסדות הלאומיים היהודיים והן בממשל המנדטורי.
באפריל 1947 החלה הזרמת המים בצינורות. ב-30.4 הם הגיעו לשובל, וחמישה ימים אחר כך - למשמר הנגב. משלביה הראשונים של העבודה התעוררו קשיים מדיניים חמורים, משגילו גורמים ערביים שונים התנגדות לביצועה, בטענה שהיהודים מניחים את הצינורות בקרקע ערבית. ואכן, לפי הוראת הבריטים הופסקה הנחת הצינורות ב-27.5.1947 נפגש דוד הורוביץ, מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, עם סר הנרי גרני, המזכיר הכללי של ממשלת פלשתינה-א"י והשיג ממנו הסכמה להמשך העבודה, בתנאי שהצינורות יונחו לאורך דרכים ממשלתיות או באדמה יהודית. בשלב מאוחר יותר תיבדק אפשרות להנחת צינורות גם באדמות של ערבים, אם אלה יסכימו לכך. הורוביץ הודיע על הסיכום ל'מקורות' ותבע ממנה שלא לסטות בשום אופן מהסיכום שהושג. העבודה חודשה לאלתר. במהלך קיץ 1947 קיבלו יישובי הנגב בזה אחר זה את מימיהם מהקו החדש של 'מקורות'. ב- 9.10 דיווחו אשכול וספיר לאליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, על השלמת שלב א' של המפעל. המשורר נתן אלתרמן עקב כדרכו אחרי אירועי הימים, ובעינו החדה הבחין בתהליכים ובהתפתחויות צפויות. ב'טור השביעי' ב-9.5.1947, לאחר תחילתה המעשית של הזרמת המים בצינור המזרחי, הוא סיפר על 'המים היורדים דרומה' ועל 'קונצ'רטו לצינור'. בשני בתיו האחרונים של השיר הוא הביע דעתו ביחס לחשיבות הצינור:


לא פעם נחלקו דעות חכם ופתי:
את ההיסטוריה מי עושה? למי יתרון?
אחד מכריז: עושים אותה הקבינטים!
שני שר: הפקידות!
שלישי טוען - ההון!
אחד סח: הנשיא! אחד סח: הסנטור!
נכון, אך יתכן כי עד לסוף דבר
יוברר עוד שאותה עשה האינסטלטור
אשר כיוון צינור עם ברז למדבר.


ואילו אחד מחברי ועדת החקירה של האו"ם (אונסקו"פ), לאחר ביקור בנגב בקיץ 1947, אמר למלווהו הישראלי: 'צינור המים הזה ייתן לכם את הנגב'.
והנגב, אכן ניתן ליהודים לפי החלטת החלוקה. ייתכן - ואולי אף ודאי הדבר - שצינור המים ההוא, על שתי זרועותיו, הוא שחולל את ה'פלא', וזאת, אף מבלי להזכיר את חשיבותו וחיוניותו בתקופת מלחמת העצמאות, כשהיווה כאמור עורק חיים ממש ליישובי הנגב הקטנים והמבודדים.

קישור למרחב שקמה-ארץ ארבע העונות-נחל שקמה     

קישור ל"קווים ונקודות" בלוג של יגאל זורע מקיבוץ בארי בנושא .