על חולית שועוט ו"מגש הכסף" מתוך עונג"ש.

דף הבית > בית המגן >  על חולית שועוט ו"מגש הכסף" מתוך עונג"ש.
 
 

'מִי אַתֶּם?': 'מגש הכסף' וחללי הקרב בשועוט

בול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, 2013 (מקור: דואר ישראל)

מאת דן לב ארי


מוקדש לזכרם של ששת חללי הקרב בשועוט:
יוסף בקרמן, מאיר ויינשטיין, יעקב זיידמן,
אריה לידר, מרים שחור, אסף שכנאי

מה טרם נאמר או נכתב על 'מגש הכסף' של נתן אלתרמן – השיר והסמל? האם אפשר עוד לחדש? אנסה. אבל ראשית, הבה ניזכר בו שוב, כפי שהופיע לראשונה ב'טור השביעי' המפורסם, בעמוד השני של העיתון 'דבר', ביום שישי, ו' בטבת תש"ח (19 בדצמבר 1947):
קישור לדף בבלוג עונג שבת ממנו לקוח הקטע.
קישור לדף "בית המגן" בפייסבוק 
חדי העין שבין הקוראים ודאי הבחינו כי תאריך פרסומו של השיר מעלה תמיהה מסוימת. הנטייה הטבעית של הקורא המאוחר היא להניח שהשיר המפעים חובר עם תום מלחמת העצמאות. ביטויים כגון 'והארץ תשקוט', 'אנחנו מגש הכסף שעליו לָךְ נִתְּנָה מדינת היהודים', והכרת החוב לנופלים – כל אלה יוצרים את הרושם שהשיר הוא מעין סיכום של מאזן המערכה לאחר סיומה: הקורבן הגדול שהקריבה האומה, מכאן; ו'הנס האחד אין שני', שאירע בזכות קורבן זה, מכאן.
והנה, לא זו בלבד ש'מגש הכסף' לא נכתב לאחר סיומה של המלחמה, ההפך הוא הנכון. השיר חובר בימיה הראשונים ממש: שלושה שבועות בלבד לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 (תכנית 'החלוקה'), ובראשיתו של גל הדמים ששטף את הארץ בעקבותיה. אין זה אפוא שיר סיכום, שמבטו מופנה לאחור, אלא דווקא שיר נבואי הצופה פני עתיד. נבואה קשה, אך גם מעודדת ומחזקת. מבחינה זו מזכיר 'מגש הכסף' שיר מפורסם אחר של אלתרמן, 'נאום תשובה לרב חובל איטלקי', שראה אור ב'הטור השביעי' כשנתיים קודם לכן (15 בינואר 1946), וגם הוא הציע נחמה עתידית על רקע מצוקה בהווה.

העיתוי המעניין של כתיבת 'מגש הכסף' לא נעלם מעיניהם של חוקרי אלתרמן ושירתו. לאחרונה הקדיש לכך מרדכי נאור דיון מעניין ('הולדתה של אגדה'), בספרו הטור השמיני (הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 213-206), וכמובן גם דן לאור, שעסק בשיר הן במאמר מיוחד ('מגש הכסף: סיפור וסיפור שכנגד', בספרו: המאבק על הזיכרון, עם עובד, תשס"ט, עמ' 141-110) הן כפרק-משנה בספרו הגדול על נתן אלתרמן (אלתרמן: ביוגרפיה, עם עובד, 2013, עמ' 350-345).

למעוניינים, כאן מרצה פרופסור דן לאור על הרקע לכתיבת 'מגש הכסף' ובעיקר על התקבלותו של השיר לאורך שישים שנותיה של מדינת ישראל:




מה אפוא הוביל את אלתרמן לכתוב את שירו המפורסם דווקא בעיתוי שבו עשה זאת, ומה היו חומרי הבְּעִירָה שהזינו את כבשן היצירה של המשורר באותו זמן? נאור ולאור הצביעו על שלושה רכיבים עיקריים:
(א) כ"ט בנובמבר. 'תכנית החלוקה' נתפסה כאירוע בעל מימדים היסטוריים ואלתרמן התקשה לספק לו מענה פואטי מיידי. אומנם, כבר ב-5 בדצמבר 1947, יום השישי הראשון לאחר ההחלטה באו"ם, פרסם אלתרמן ב'טור השביעי' שיר בשם 'ויהי ערב', שניסה להכיל את גודל השעה, אך הדבר לא צלח. השיר נשכח, ואף הושכח בידי אלתרמן עצמו, שבחר לא לכלול אותו בכרכי 'הטור השביעי' שהוציא לאור בחייו. האם הייתה לכך הצדקה? קראו את השיר ושפטו בעצמכם:
ביום השישי שלאחר מכן, ה-12 בדצמבר, לא התפרסם 'הטור השביעי' כלל. משמעותו הרת הגורל של 'כ"ט בנובמבר' מצאה לבסוף את ביטויה הנכון, לפחות מבחינתו של אלתרמן, ב'מגש הכסף'.

(ב) מאורעות הדמים. בשלושת השבועות שחלפו בין כ"ט בנובמבר לבין פרסומו של 'מגש הכסף' נשטפה הארץ בגל של התקפות רצחניות של ערבים, וכתוצאה מהם נפלו 120 יהודים אזרחים ואנשי מגן. היה זה מספר עצום של הרוגים, שכמותו לא נודע ביישוב מאז מאורעות 1938-1936, והחשש היה כי מדובר רק בהקדמה לקראת הבאות. מאורעות אלה, שהולידו ביישוב תחושות מעורבות של גאווה מהולה בחרדה, תרמו ל'מגש הכסף' את מימד המחיר והקורבן שבו.

(ג) אמרת הכנף של חיים וייצמן. ב-15 בדצמבר פרסם עיתון 'הארץ' ציטוט מנאום שנשא חיים וייצמן יומיים קודם לכן, בוועידת המגבית היהודית המאוחדת, שנערכה באטלנטיק סיטי שבארה"ב: 'שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף, ותוכנית החלוקה אינה מקנה ליהודים אלא סיכוי'. ציטוט זה (שנדפס רק בעיתון 'הארץ' ולא באף עיתון עברי אחר) סיפק לאלתרמן את הדימוי שחסר לו והעניק לשיר את התשתית, את המוטו וגם את השם.

הניו-יורק טיימס קדם לעיתון 'הארץ' והביא את הציטוט על 'מגש הכסף' יום קודם (14 בדצמבר 1947, עמ' 9). אומנם, באנגלית...
עד כאן דבריהם המחכימים של חוקרי אלתרמן. מכאן נמשיך בנתיב שפילסו ונצביע על אירוע נוסף, שבו, כמו גם ברטוריקה שאפיינה את הסיקור העיתונאי שלו, ניתן למצוא רכיבים נוספים שהשפיעו על התהוותו של 'מגש הכסף', אך לא נלקחו בחשבון עד כה.

ב-9 בדצמבר 1947, בעוד אלתרמן מתחבט בתל אביב בחיפוש אחרי דימויים ובתי-שיר שיהלמו את גודל השעה, יצאה מקיבוץ גבולות שבמערב הנגב חוליה של תשעה לוחמי פלמ"ח שמונה לוחמים ולוחמת אחת לסיור רגלי לאבטחת קו צינור המים החדש מקיבוץ ניר עם. צינור המים, שהונח בראשית 1947 והיה עורק החיים של היישובים היהודיים באזור, סבל מחבלות חוזרות ונשנות של בדואים תושבי הסביבה, אך הנסיבות הטילו על מאבטחיו מגבלות קשות: היישובים בנגב (שהתרכזו בעיקר, בשלושת המצפים וב-11 הנקודות) סבלו ממחסור משמעותי בכוח אדם לוחם. ביישובים היו כ-400 יהודים בלבד, ורק פלוגת פלמ"ח אחת (פלוגה י"ב), שעליה הוטל עול אבטחת היישובים וצינור המים גם יחד. משמעות הדבר הייתה שלסיורי האבטחה לאורך הצינור לא ניתן היה לשלוח כוחות הגדולים מחולייה. מחסור בכלי רכב הביא לכך שחלק מן הסיורים התנהלו ברגל. ואם לא די בכך, הבריטים, שעדיין שלטו בארץ, אכפו את האיסור על החזקת נשק, מה שאילץ את המאבטחים להחזיק את נשקם (תתי-מקלע 'סְטֶן' ורימונים) כשהוא 'מוסלק' ומפורק.
.
הנחת קו המים מניר עם ליישובי הנגב (מקור: קווים ונקודות)

(מקור: 'העשרות בעקבות הבודדות', חוברת בעריכת רנה הברון, 1977; קווים ונקודות)

הלוחמת שהצטרפה לחוליית הסיור הייתה מרים שחור, מ"כית ודמות מוכרת ומוערכת בפלמ"ח. היא נולדה בירושלים, ב-18 בדצמבר 1928, בת למשפחה דתית שמוצאה ב'יישוב הישן'. בהיותה בת 14 עברה ללמוד בכפר הנוער בן שמן, ומכאן נעו חייה במסלול אופייני לבני הנוער החלוצי באותם ימים: היא הצטרפה ל'נוער העובד' ויצאה לאחר מכן להכשרה בקיבוצים עין חרוד, בית הערבה ונען. בגיל 18 הצטרפה לפלמ"ח והצטיינה הן ב'שיבולים' הן ב'חרב'. מרים עסקה בכל ענפי החקלאות, נהגה בטרקטור 'כאחד הבנים', ובה בעת עשתה חייל גם בספורט, בסיירות וגששות ובאימונים בזריקת רימונים. ב-9 בדצמבר היא הייתה אמורה לצאת למשימה אחרת, אך נענתה לקריאה לתגבר את חוליית הסיור והצטרפה אליה מרצונה. באותו יום היא חסרה כשבוע ליום הולדתה ה-19, ומספר שבועות לאחר מכן הייתה אמורה להינשא.


מרים שחור (מקור: מרכז מידע פלמ"ח)
החוליה הרגלית, שהייתה חמושה ב'סטן' מפורק ו'מוסלק' (כאמור, מפחד הבריטים) ובמספר רימונים, טעתה בדרכה ונכנסה לתוך הכפר הבדואי שועוט (בצומת גבולות של היום). תושבי הכפר, וייתכן שגם חיילי הליגיון ששהו בו ושוטרים ערביים, הקיפו את הלוחמים וביקשו לחפש בציוד שנשאו עמם. בשלב זה התפתחו חילופי אש בין הצדדים. מפקד החוליה, אסף שכנאי (עליו כבר נכתב מעט בבלוג, ברשימתו של יהודה זיו, 'מזמור לאסף') , פקד על שישה מחבריו, בהם מרים, לסגת לכיוון נירים, ואילו הוא עצמו, יחד עם עוד שני לוחמים, נותרו בכפר כדי לחפות על הנסיגה.

אסף שכנאי (מקור: מרכז מידע פלמ"ח)
מבין ששת הנסוגים, רק שלושה הגיעו לנירים. השלושה האחרים, ובכללם מרים, נורו בידי רוכבים בדואים שרדפו אחריהם. אומנם, לאחר פציעתה הצליחה מרים לזחול אל מערה קטנה בקרבת מקום ולהסתתר שם, אך בהיעדר טיפול רפואי מתה מאובדן דם. גם המפקד שכנאי ושני חבריו, שנותרו בכפר לחיפוי, נפלו בקרב. קבוצה של שוטרים בריטים, נוטרים יהודים ורופא, שהגיעו למחרת לכפר, מצאו אותו ריק מתושביו הבדואים, שנמלטו לח'אן יונס מחשש לענישה או נקמה. גופות ששת ההרוגים נמצאו כשעליהן סימני התעללות קשה, שהקשתה על זיהויין.


משמר, 11 בדצמבר 1947
אנדרטת חללי שועוט בצומת גבולות (מקור: ויקיפדיה)

ביום שלאחר מכן (11 דצמבר) הובאו למנוחות חמישה מבין החללים, ובהם מרים שחור, בהלוויית המונים בבית העלמין 'נחלת יצחק' שבתל אביב (אסף שכנאי נטמן בחיפה). בגלל קשיי הזיהוי נקברו הגופות בקבר אחים. סיקור ההלוייה התפרסם בעיתונים למחרת, יום שישי, ה-12 בדצמבר אותו יום שישי שבו לא פרסם אלתרמן את 'הטור השביעי' השבועי שלו. מסע הלווייה יצא בשעה שתיים בצהריים מ'בית המורה' בתל אביב, השוכן עד היום ברחוב שטראוס. קודם לכן עמד לצד הגופות משמר כבוד של חברי 'ההגנה' ושל אנשי קיבוץ גבולות. אביה של מרים, אפרים שחור, מורה בבית הספר הדתי ביל"ו שבתל אביב, ספד בשם ההורים השכולים:


דבר, 12 בדצמבר 1947

מ'בית המורה' יצא מסע ההלוויה לרחוב אלנבי, כאשר הגופות נישאות על גבי טנדרים עטופים בבדים שחורים ובדגלי הלאום. אחריהם צעדו קבוצת נוטרים, הרב איסר יהודה אונטרמן, רבה האשכנזי של תל אביב, פלוגת נוער והמון מלווים. בדרכו לבית העלמין עצר המסע פעמיים: פעם אחת מול בית הכנסת הגדול של תל אביב, לתפילת 'אל מלא רחמים', ופעם נוספת ליד בית הוועד הפועל של ההסתדרות, שם הספיד את החללים ברל רֶפֶּטור, בשם הנהגת היישוב. דברים אחרונים נאמרו ליד קבר האחים על ידי חבר הגנה ששמו לא נזכר ואת דבריו חתם במילים: 'לא נירתע ולא נרפה מהנשק, עד אשר נקים את עצמאות ישראל בארצנו'. לפקודה 'לעמידת אבל דום' דמם כל הקהל ונורו שלוש יריות כבוד. ההורים אמרו 'קדיש' ובזאת תם הטקס.
יזמה להקמת חורשה בנגב על שם מרים שחור (מקור: אלטנוילנד)

מאמר המערכת של 'דבר', ב-12 בדצמבר, שהתפרסם בעמוד השער של העיתון, התייחס אף הוא להלווית החמישה, גם אם לא ציין זאת במפורש. כמקובל במאמרי מערכת, המאמר אינו חתום (האותיות מ.ד., שמופיעות בראש המאמר, פירושן 'מערכת דבר'), אך סביר שנכתב על ידי עורך העיתון, זלמן שז"ר (רובשוב), שנודע בלשונו המתפייטת:



כיצד עשויים היו 'הרוגי גבולות', כפי שכונו, להשפיע על עיתויו ותוכנו של 'מגש הכסף', שהתפרסם שבוע ויום לאחר קבורתם?

ראשית, יש לציין (גם אם הדבר נראה מובן מאליו) כי הרוגים אלה לא יכלו לחמוק מתשומת לבו של המשורר. יעידו על כך היקף הסיקור לה זכו התקרית וההלוויה בעיתון דבר', שהיה ביתו המקצועי של אלתרמן, והעובדה ש'בית המורה', שממנו יצא מסע ההלוויה, שכן בסך הכול מרחק של שני רחובות מ'בית דבר'. איננו יודעים אם אלתרמן עצמו השתתף בהלווייה, אולם ברור כי כתבים ונציגים של העיתון נכחו בה.

ושנית, לאלתרמן היה יחס רגשי עמוק לפלמ"ח, שההרוגים היו מראשוני נופליו במלחמה. הוא היה קשור בידידות אמיצה ליצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, והלה נהג להזמינו למסיבות, למפגשים סגורים ואף ל'מבצעים', כגון פריקת אוניות מעפילים. שדה גם העלה, מדי פעם, בפני המשורר נושאים הראויים לדעתו לכתיבה במסגרת 'הטור השביעי'.



יוצרים ואנשי צבא בקפה 'מאור' בתל אביב, במחצית השנייה של 1948. מימין לשמאל: יצחק שדה ובנו יורם, ישראל זמורה, יצחק שנהר, יעקב הורוביץ, נתן אלתרמן, יודל מרמרי, שלישו של יצחק שדה (צילום: בנו רוטנברג; ויקיפדיה)

ב-15 בדצמבר, מספר ימים לאחר התקרית בשועוט, וארבעה ימים לפני פרסום 'מגש הכסף', חזר יצחק שדה מסיור בנגב (שבינתיים התרחשו בו עוד כמה תקריות דמים). בעקבות הסיור, ובמה שנראה כהפקת לקחים מתקרית שועוט ואלה שבאו בעקבותיה, המליץ שדה לדוד בן גוריון להגדיל את מצבת כוח האדם בנגב, לספק ללוחמים כלי רכב משוריינים ונשק ארוך טווח ולבצר את היישובים. האם ייתכן ששדה שיתף בחוויותיו מן הסיור בנגב ומלקחי התקריות שם את ידידו הטוב אלתרמן, ממש ערב כתיבת 'מגש הכסף'? לא נדע.
ובאשר להשפעה קונקרטית של 'תקרית שועוט' על מאפייניו ותכניו של 'מגש הכסף', האפשרות הראשונה העולה על הדעת היא היותה של מרים שחור השראה לדמות הנערה ב'מגש הכסף'. דמות זו מוסיפה לשיר עוצמה ושכבות משמעות: החיבור הארוטי והמקודש בין נערה לנער, וכן הטוטליות של קורבן הדור הצעיר, באופן המזכיר את דברי חז"ל על מלחמת מצווה בה יוצאים 'חתן מחדרו וכלה מחופתה' (ונזכיר שוב, מה שגם צוין בדיווחים על האירוע, שמרים שחור הייתה אמורה להינשא בתוך שבועות ספורים).

עוד יודגש, כי העובדה שבין הנופלים בתקרית הייתה גם נערה, הותירה רושם רב ביישוב והחריגה את 'הרוגי גבולות' מנופלים אחרים שהלכו ורבו בתקופה זו. כחודש לאחר האירוע פרסם העיתונאי אורי קיסריהספד לזכרה של מרים שחור, וכתב עליה בין השאר:
כלום סמוֹק דמה של הנערה מדמו של הנער? האם יקרו בעינינו נערותינו שבעתיים מנערינו? הצג את השאלה כאשר תציג – איש לא ישיב לך גלויות. כי חם לבנו למען הילד לא פחות משהוא חם למען הילדה. ואף על פי כן... אף על פי כן, מאז העולם הוא עולם, רך לב האדם לנוכח הנערה, רך שבעתיים לנוכח גופת הנערה.
הארץ, 2 בינואר 1948 (מקור: עופר אדרת, 'חייה ומותה של מרים, שנקראה אל החורף השלוג')

ייתכן, כמובן, שאלתרמן בחר לכלול את דמות הנערה בשירו מסיבות אמנותיות גרידא, וגם אם היו לכך סיבות היסטוריות, הוא יכול היה להיתלות בשורה של נשים לוחמות, שהקריבו את חייהן על מזבח המאבק הציוני בשנים עברו וזכו לפרסום ניכר: החל בשרה אהרונסון ושרה צ'יזיק, עבור בחנה סנש וחביבה רייק וכלה בברכה פוּלְד. עם זאת, סמיכות הזמנים לנפילתה של מרים שחור בגבולות, וההד שעורר אירוע זה ביישוב, מחזקים את ההשערה שהייתה לכך לפחות תרומה כלשהי לעצם קיומה ולעיצובה של דמות הנערה ב'מגש הכסף' – לוחמת הלובשת 'חוֹל וַחֲגוֹר'.
עניין נוסף הוא הדמיון הרב בין הרטוריקה שאפיינה את מאמר המערכת של 'דבר', למחרת הלווייתם של 'הרוגי גבולות', לבין עולם הדימויים של 'מגש הכסף'. בראש ובראשונה בולטת העובדה כי כותב המאמר, המדבר בלשון רבים, מעמיד זה מול זה את 'העם' ואת 'הנופלים'. כותב המאמר פונה אל הנופלים בשם העם ומדבר אליהם, בדיוק כפי שב'מגש הכסף' האומה מנהלת דו-שיח עם הנערה והנער. גם אלמוניותם של הנופלים מודגשת במאמר ב'דבר' ('העושים דבר העם במחשכים') כמו גם ב'מגש הכסף' ('נערה ונער', 'מי אתם?'). מוטיבים נוספים המופיעים בשני הטקסטים הם: ההליכה במשעול ('בדרך הקצרה הזאת ממקום המוות למקום הקבורה' במאמר, מול 'בנתיב יעלו הם הלוך והחרש' בשיר), עולם הגוונים הקודר מצד אחד ומאיר מן הצד השני ('הייתם חיילים בצבא האפור הזה, אפור וכאור יהל' במאמר, מול 'עין שמיים אודמת', 'ונפלו לרגלה עוטי צל' בשיר), והמתח שבין קורבן ההווה לבין זוהרו של העתיד (מתח שהוא לבו של 'מגש הכסף', ואילו במאמר הוא מופיע מספר פעמים: 'ברגעים כאשר נופל החיץ בין ערגת הגאולה לבין החיים הצעירים שנגדעו', 'ובאבל יגאה ליבנו על העושים דבר העם במחשכים, על ההולכים למות למען יחיה ישראל').
דומה שניתן להציע בזהירות המתבקשת, כי נפילתם של חמשת הלוחמים והלוחמת בתקרית שועוט, הסיקור שזכתה לו הלווייתם והרטוריקה של מאמר המערכת של 'דבר', מצאו את דרכם לתהליך היצירה של 'מגש הכסף' והשפיעו עליו, ולוּ במעט. אם אכן כך היה, הרי לפנינו עדות נוספת ליכולתו הנדירה של נתן אלתרמן למזג לתוך שירתו את מאורעות היום-יום, הקטנים והגדולים, ולהעניק להם משמעות החורגת מן המרחב והזמן המקומיים, יכולת העומדת בבסיס עוצמתה של שירתו הלאומית.
בתיה לישנסקי, 'מגש הכסף'. תבליט ברונזה בפתח 'הצריף' של יצחק ורחל בן-צבי, ירושלים (מקור: ויקיפדיה)