סיפור הדגל, חטיפה והחזרה- מרה גלילי ז"ל

דף הבית > בית המגן >  סיפור הדגל, חטיפה והחזרה- מרה גלילי ז"ל
 
 

סיפור חטיפתו והחזרתו של הדגל –מרה גלילי ז"ל מספר את סיפור הדגל.

אין ספק שסיפור הדגל הוא בבחינת גולת הכותרת להוכחת הנאמנות הבלתי מסויגת של מרה לתנועה. בעיתון "הדים" במאי 1987, מתאר מרה את סיפור: "חטיפתו והחזרתו של דגל גדוד ניר: מאבק בין תנועות נוער". וכך כתב:

"באוגוסט 1939 בהיותנו בני 13-14 חברים בשכבת ה"צופים" (בתנועת השומר הצעיר היו שלוש שכבות גיל: בני- מצדה, צופים ובוגרים). בגדוד "ניר", קן תל-אביב צפון או מרכז,יצאנו למחנה צופי בקרבת שפת הים ליד הכרם שמצפון לבית הקברות המוסלמי. ראשית חוכמה הקמנו משמיכות מספר אוהלים, והנפנו את הדגל של הגדוד. השומרת בערב היתה רינה. עם רדת הליל, בעוד אנו מתכוננים לשינה, הסתערו לפתע שמונה עד עשרה בחורים חסונים, חמושים במקלות, ומצוידים בתכנית התקפה מפורטת. הם היו מבוגרים מאיתנו בשלוש ארבע שנים לפחות. תוך שניות אחדות הפילו עלינו את האוהלים, חטפו את הדגל על אפה וחמתה של רינה, ונעלמו בדרכם אל העיר. היינו המומים לחלוטין, לא ידענו איך להגיב. אחדים מאיתנו התאוששו מיד ועקבו אחרי המתקיפים בנסיגתם, כדי לנסות לעמוד על זהותם. אבל בחלקו הצפוני של רחוב "בן– יהודה", זומנה לנו הפתעה נוספת. התוקפים הבחינו בנו, ארבו בחסות החשיכה, ושבו והתנפלו עלינו מהמארב. לא ניתן היה לעקוב אחריהם. חזרנו אל המחנה אבלים וחפויי ראש. עיקרו של דבר הדגל אבד! הדגל היה חשוב לנו מאוד. הוא היה למעשה ביטוי של זהותנו ותמצית כבודנו וגאוותנו. תגובת התנועה לא בוששה לבוא. מאחר והיחסים בין "השומר הצעיר" לבין "בית"ר" באותם ימים היו גרועים, הנחנו שבית"רים הם שגנבו את דגלנו. מיד ערכנו תצפית על "מצודת זאב", ברחוב המלך ג'ורג' עמדנו על סדרי האבטחה. לאחר שלושה ימים הובאו כמה עשרות בחורים מקיבוץ ג' (חצור היום), שהיה אז בראשון לציון. בחסות החשיכה, התגברו הבחורים על השומרים המועטים ופרצו למצודה. הם זרעו הרס בבניין בחיפושים אחרי הדגל האבוד, אך לשווא. הבית"רים לא הבינו כלל את פשר ההתקפה. משום מה היתה בי כל הזמן תחושה כאילו היתה זו מלחמתי האישית.

מאחר וחברי תנועות הנוער בתל-אביב, הכירו זה את זה פחות או יותר ואף החליפו דברים ביניהם, הגיעה לאוזני השמועה כי "במכבי עתיד" יש נער המתפאר בכך שיש לו אוסף של דגלי תנועות הנוער השמאלניות, אשר נסחבו על ידי בני תנועתו. פניתי אל יוסקה גולדפרב המדריך שלנו, והצעתי שאני אעבור "למכבי עתיד", כדי לאתר את הדגל שלנו. רק יוסקה ואני היינו שותפים לסוד. ב"מכבי עתיד" קיבלו אותי בשמחה. עד מהרה הייתי לחבר. חברי בגדוד "ניר" ניסו לשכנע אותי שלא אעזוב את התנועה אך לשווא.

לאחר כחודש או חודשיים ב"מכבי עתיד" גיליתי כי אחד המדריכים ב"מכבי עתיד", בחור בשם סגל, הוא האיש אשר חיפשתי. הוא בעל העניבות והדגלים. הוריו של סגל זה היו בעלי בית-מלאכה גדול למצבות בסביבות הרחובות בוגרשוב ובר כוכבא, בשכונת "נורדיה". זו היתה משפחה מסורתית.

באחת השבתות כאשר ישבו בני המשפחה לאכול צ'ולנט נפתחה דלת דירתם, וחבורה של בחורים בריאים פרצה פנימה. מיד הזהירו את בני המשפחה המופתעת שיתנהגו בשקט, ולא יעשו צרות, אחרת יהיה גרוע מאוד. על סגל הצעיר פקדו להביא מיד את הדגל. חיפוש קל בדירה חשף ארגז מלא דגלים ועניבות, אך הדגל שלנו לא היה שם. סגל נבהל עד מאוד, וכך גם בני משפחתו. מיד הריצו אותו בליווי מתאים למקום המסתור בו נמצא דגלנו.

בשבת שמיד לאחר מכן, הסתדר כל קן תל אביב למפקד אחר-הצהריים, במגרש "בירו"; במקום בו עומד היום אחר כבוד "היכל-התרבות". בעוד הכל עומדים במפקד חפויי ראש, ללא דגל, הופעתי אני, מלווה בשני חברים במשמר כבוד, כשאנו נושאים באון את הדגל הכחול כהה.כאשר עליו רקומות אותיות הזהב של גדוד "ניר- תל-אביב". מובן מאליו שהשמחה וההפתעה היו גדולים מאוד, ומאז נשמר הדגל שבעתיים.

חבריו של מרה אותם פגשנו בנירים וברמת השרון התייחסו גם הם לאותו אירוע מסעיר ודרמטי איש איש וגרסתו .

פתח ואמר סולו: יש להבין במה מדובר. בלי דגל אינך קיים. הזהות האישית והקבוצתית שלך הלכה פייפן! קפוט! כמובן שהיתה שמירה על הדגל במהלך הלילה של רינה סנדנר. התוקפים הפתיעו אותה, היא נאבקה על הדגל והגנה עליו בשיניים, אך הם היכו וגנבו. הושפלנו עד עפר, היינו חפויי ראש. זה לא כך שאפשר ללכת לחנות לקנות דגל אחר. מדובר כאן במהות, בלב ההוויה של השומר הצעיר. האמנו בזה בכל ליבנו. עם פירוק המחנה, לאחר מספר ימים, הודיע לנו מרה במפתיע שהוא עוזב את הגדוד והתנועה. הוא לא הסביר מדוע. זאת היתה מכה איומה, אומר סולו. מרה היה אדם מרכזי בגדוד, מה שנקרא שרוף ממש.

עם הזמן התברר, כי אפילו הורינו היו מעורבים במתרחש, ואת עניין העזיבה שהיתה יזומה, ארגן אביו של יעקב מלכין, שנקרא ד.ב. מלכין. הלה היה פיגורה רצינית בתל-אביב של אותם ימים, סופר של עיתון הפועלים של מפלגת מפ"ם - "על-המשמר". ד.ב. מלכין נהג לשבת עם המשוררת והסופרת לאה גולדברג וחבריה, בקפה "הרליץ". אני גרתי באותם ימים, מוסיף סולו ברחוב בן יהודה 74, ובית הקפה היה מול ביתי. גם המדריך הנערץ שלנו היה בסוד עניין העזיבה היזומה והסודית של מרה. כמובן שניסינו לשווא לשכנעו שלא לעזוב. עם הזמן נודע לנו הנורא מכל. לא רק שמרה עזב את ה"שומר-הצעיר", הוא גם הצטרף לאויבים המושבעים שלנו. "מכבי עתיד". אויבים בלב ובנפש. במשך חודשיים היה מרה בקן שלהם וספג מאיתנו נאצות לא מעטות, אך הוא המשיך בדרכו המוזרה והסודית. בראש השנה נערך מפקד של קיני "השומר הצעיר" בתל-אביב: קן צפון וקן מרכז. המפקד נערך במגרש שנקרא "בית-המדידות" ב"קרית-מאיר" ברחוב לינקולן. זה היה מפקד מאוד גדול ומרשים ואנחנו חניכי גדוד "ניר" עמדנו שם מושפלים ונעלבים ללא דגל להניף אותו. פתאום מאי שם, הופיע מרה, בליווי יוסקה המדריך, והדגל שלנו בידו. היתה תדהמה עצומה. מרה הביא את הדגל חזרה! הוא הפך מבוגד לגיבור, במחי דגל. היינו אז בני 14 לערך. מדובר במבצע מתוכנן לפרטיו: עזיבת הגדוד, עמידה בתחושת הבגידה שטפלו עליו חבריו, בילוש ומציאת מקומו של הדגל. כל זאת עושה נער בן 14. למחרת מרה סיפר לנו את השתלשלות האירועים.

על סיפור גניבת הדגל והמעבר המפתיע של מרה לתנועת נוער אחרת (עד היום יש מחלוקת אם עבר ל"בית"ר" או "מכבי עתיד"), אמר חיים: זה היה מהלך מפתיע ביותר. אני זוכר שהוא נימק את עזיבתו, בכך שאמר: "עם חבר'ה כאלה שלא יודעים לשמור על הדגל שלהם אני לא נשאר". כמי שהכיר את מרה היטב, זה נשמע נימוק הגיוני. אני גם ידעתי שאי אפשר להזיז אותו מהחלטה שקיבל.

אין ספק שיש בסיפור הזה תמהיל מאפיין של התקופה ושל מרה כמייצג אותה. תקופה בה האמונה והתמימות הזינו זו את זו. לחשוב על נער בגיל ההתבגרות, שמוכן לעמוד בלחץ חברתי של חבריו כדי לבצע משימה ערכית בעיניו, צריך להיות בעל עמוד שדרה ערכי אישי איתן ויציב ביותר (חיותה).

עוד על גדלים וסיפורי דגלים

הניפו דגל ! ,דגלי השומר הצעיר 100 שנים ראשונות.

וסיפורי דגלים וניסים מפי דן גזית אצל יואב אבניאון

קישור לדף בית המגן בפייסבוק