כאשר עברנו מדנגור לחירבת מעין הטרידה אותנו בעיית הבעיות בנגב – המים.
. הערבים שישבו בחירבת מעין לפנינו, חפרו בה באר. עם זאת היא לא היתה ראויה לשימוש. המנוע שלה פוצץ בידי יחידת צה"ל בעת הפשיטה על חירבת-מעין. עת מרובה היינו נאלצנו להביא מים בעוקב ממרחקים, עד שיום אחד החלטנו לנסות להפעיל את הבאר. לשם כך גויסו חיים ארד המכונה שרייבי ומרה.
עוד ישבתי ליד סיר הפלפלים הגלידות והקולנועים - נקלעתי לימים ספורים ל"חירבת-מעין". ביקש ממני חיים שרייבי לבוא איתו לבדוק את הבאר במקום. קירבנו את הטקטור זה שקוראים לו "דוביליו" עד פי הבאר. חיברנו את הרצועה והתחלנו להניע את הבאר. הכל הסתובב ועבד כפי שצריך, אך הבאר הארורה לא הוציאה וכך מתאר מרה את הירידה לבאר ב"חירבת מעין". יום אחד בעוד אני תושב ראשון המעתירה, עת טיפת מים אחת. מכיוון שראינו כך, מילאנו חבית עם מים ושפכנו לתוך המשאבה שבבאר. המים נעלמו. כאן הגיע החלק העליז ביותר. שרייבי אומר לי שהוא יורד למטה לתוך הבאר ואני אחריו. "טייב" אמרתי "כאשר אבדנו אבדנו." ראיתי שחיים התפשט ונשאר בתלבושת מינימום - כלומר בתחתונים בעלי צורה מפוקפקת, כובע גרב על הראש ויחף. התפשטתי גם אני. נתתי את הבגדים לאמנון דגיאלי, ואמרתי לו כך: "במקרה שלא אעלה בחזרה. גש לאלמנתי אלישבע ולילדי, שיחיו, ובשר להם בעדינות וברגש שאני קבור במקום בטוח ואין צורך אפילו לערוך טקס הלוויה". אחרי הדברים הללו, כשאמנון הבטיח בחגיגיות שימלא את צוואתי - ירדתי לבאר.
מה אומר ומה אדבר, ישנם בעולמנו דברים נעימים יותר. חושך אפף אותי. הסולם הרעוע חישב להישבר וטיפות מים ושמן הרטיבוני כליל. בקיצור כל עוד נפשי בי הגעתי לקרקעית הבאר. שם נוכחתי לדעת שכולי רטוב מזיעה וממים ושהאפלה רצינית ביותר. שרייבי הרגיש את עצמו כמו בבית. הוא הסתובב לו בין הטיפות ושרק לו את השיר "ושאבתם מים בששון". לאט לאט התרגלנו לחשכה והתחלנו לעבוד. פרקנו את המשאבה והוצאנו את קרביה. כאשר היינו זקוקים לאיזה כלי היינו צועקים לאמנון. אין תשובה. צועקים שוב. אין תשובה. כאן מתחילות להתעופף להן מילים שהנייר לא יסבול את נוכחותן.
אמנון עונה לבסוף "מה אתם רוצים?" - "תוריד עורית למשאבה ואל תזוז מפתח הבאר". הוא עונה: "מי זז, ממזרים, אני כאן יושב וקורא פה בספר על עזרה ראשונה למקרה שתחנקו שם למטה". נשמע משק העורית הצונחת בחלל הבאר.
הזמן אינו זז בתוך הבאר. עובדים שעות ולא מרגישים. לבסוף הכל מסודר ומורכב, ואנו מחליטים להניע את הבאר ולהישאר למטה ליד המשאבה לראות שהכל בסדר. לפי המוסכם אנו דופקים עם מפתח צינורות על הצינור העולה למעלה, כדי שאמנון יפסיק את טרטור הטרקטור כדי לשמוע מה בפינו. הבאר מתחילה לעבוד. השטאנגות עולות ויורדות באפלה. רעש איום כמו בסעודת שדים. לפתע אנו מרגישים בסילון מים אדיר, פורץ מאחד החיבורים, ומתרומם לגובה של עשרה מטרים ונופל עלינו. שרייבי מתחיל לדפוק בכל המפתחות שבידו ולהשמיע את מיטב קללותיו כדי שאמנון ישמע אותנו. היינו קרובים לטביעה. חצי שעה תמימה אנו עומדים מתחת לקילוח הקר ומחכים שאמנון יסיים לקרוא את הפרק הרלבנטי בספר העזרה ראשונה שלו.
חיזקנו את הצינור והתחלנו לעלות למעלה. אז נוכחתי לדעת שעומק הבאר 95 מטרים. עלינו למעלה והנה העולם כמנהגו נוהג. השמש זורחת, הציפורים מצייצות ואמנון צועק עלינו "לא יכולתם להיות שקטים יותר? הפרעתם לי בקריאה". רציתי להשליך אותו לבאר, אך חיים עצר בעדי אמר: "הוא מג'נון, עזוב". ניגשנו לצינור הפליטה, והנה הבאר מקיאה מים שחורים ומסריחים שאפילו כלבים לא היו שותים. אבל בקיבוץ ישתו. הלכנו הביתה בראש נקי. ידענו שעשינו את שלנו בכבוד. מאותו יום התלבשה עלי הבאר. מידי שבוע הייתי מבלה בנעימים בבטנה. פעמים שעה שעתיים, ופעמים כל היום כולו, לפי מצב רוחה. מיד פעם אני בוחן את הסדקים והחורים שבקירותיה שהולכים וגדלים ללא בושה. אני מקווה בליבי שאם יתחשק לה לבאר להתמוטט כליל יהיה זה לפני תיקון או אחריו, אך לא כאשר אני בפנים. שמעתי שניתן לבטח את האדם היורד לבאר בסכומון עגול ונאה, כמו מאה אלף לירות למשל. ניתן לעשות שהוא לא יצא כלל החוצה ואז נמצאים אנו מרוויחים הון של קבורה ולוויה כאחד.
[הסיפור מופיע גם בתוך "הזורעים במדבר" שכתב בני מיטיב (מוטילוב)]
קישור לדף "בית המגן" בפייסבוק.