אריה שרייבר מספר על מרה:

מרה הרגיש את עצמו חייל המשרת בקיבוץ. זאת היתה נקודת המוצא להתייחסות שלו להוויה האישית והקיבוצית שלו, פתח אריה את דבריו. היתה בו צניעות קיצונית. מדובר ברמה האישית ביותר כמו ביגוד חדש או כל מוצר צריכה שהוא. בזמנו הייתי רכז ועדת צריכה בקיבוץ. באתי לביתם של אלישבע ומרה. הצעתי להם לשדרג את הריהוט שלהם. מרה הביט ושאל: "מה, הריהוט שלי לא טוב? אינני רוצה להחליפו". נדהמתי! הוא הוסיף ואמר: "מה שיש - טוב לי". אינני זוכר איך הויכוח בינינו נגמר, אבל כשאני רואה את סט המדפים על העמודים (כונניות) בחדר של מרה ואלישבע, אני מבין שבסוף הוא השתכנע לקבל את הריהוט שועדת צריכה סיפקה...
בוודאות אני כן יכול לומר, שמרה מעולם לא בא בדרישה אישית לקיבוץ. עד היום, כשאני משתמש בבגד יתר על המידה, אשתי סונטת בי, ואומרת לי "מה אתה, מרה?"... אין ספק שמרה היה סמל לצניעות אישית. מרה לא היה איש של דיבורים. את דבריו נהג לבטא על גבי העלון בכל מיני הזדמנויות. אהבתי את מאמריו, הם נשענו תמיד על ראייה ערכית.

יש לי חוויה מיוחדת הקשורה במרה המאפיינת אותו מאוד. באתי לנירים כאשר הייתי בן 17. זה היה ב- 31.12.1949. באנו הנה לפני הגיוס לצבא. נקודת הזמן היתה בין פירוק הפלמ"ח מצד אחד, וכשמצד שני עדיין לא הקימו את הנח"ל. באותה תקופה כל תושבי נירים היו מחוילים. נחשבנו אז ל"יישוב ספר"(=יישוב היושב על הגבול). הצבא תפש את הגיזרה רק בשנת 1953. כאשר באנו, עשו לנו טירונות, והכשירו אותנו להיות חיילים לכל דבר. המפקדים שלנו היו ותיקי נירים. ביניהם היו: מרה, פלוק (שמואל בוכשטב), שאול גבעולי וברן (אברהם אדן). הם ממש עשו לנו טירונות, עם כל המשתמע מכך. הסתכלנו עליהם בהערצה. הם היו גיבורים בעינינו. הם היו מבוגרים מאיתנו בחמש שנים. הם השתתפו במלחמת השחרור. מרה, שהיה בצבא הבריטי ואחר כך בהגנה; ברן היה בפלמ"ח; שאול היה קצין אם כי לא עבר קורס קצינים. בהקשר זה יש סיפור.

המאבק על כבוד הזיתים
עבדתי כנוטע. החלטנו לטעת מטע של זיתים, כי חשבנו שאינם זקוקים לכמות גדולה של מים. בנירים היתה כמות מועטה של מים. המים הגיעו אלינו באותם ימים מניר עם. באותם ימים, לאחר ששתלנו את הזיתים, נסעתי עם תרמיל גב לקיבוץ בית-השיטה אשר למרגלות הגלבוע. שם פגשתי את חצרוני, שהיה מומחה לזיתים באותם ימים. חצרוני אירח אותי בצריף שלו. הוא לקח "עיניים" (=מקום הסתעפות של הענף שממנו ניתן להצמיח ענף חדש) מהעצים הטובים ביותר שהיו ברשותו. שמתי את הענפים הללו בתרמילי, ונסעתי איתם באוטובוסים חזרה לנירים. שתלנו את הייחורים שהבאתי איתי. המשתלה היתה במקום בו עומד כיום שער הקיבוץ. המטע היה רחוק מהקיבוץ במושגים של אז. זאת היתה ראשית החקלאות של מטעי נירים.
בוקר אחד קמנו בבוקר וגילינו שאין זיתים. בלילה הגיעו ערבים מעזה, עברו את הגבול, עקרו את הזיתים וחזרו לכפרם. יש להבין כי הגבול בינינו ובין עזה היה מסומן כתעלה, שנעשתה על ידי טרקטור עם מחרשה. מצד אחד היה שביל פטרולים של מצרים וכזה גם בצד שלנו. התעלה הקלושה הזאת כמעט נחסמה עם הזמן, כך שהמעבר מצד לצד היה עניין של מה בכך. כאשר באנו בבוקר וראינו את העוולה שנעשתה בין לילה, היתה תחושה של טראומה במלוא מובן המילה. המפקד שהיה אחראי על הגזרה באותם ימים היה בני מיטיב (מוטילוב). הוא היה המא"ז. מפקדים נוספים ביחד איתו היו קובי אביעזר ומרה. מרה אסף אותי ואת יוסוף (יוסף אחיטוב). יחד היינו קבוצה של שלושה אנשים. מרה אמר: "חבר'ה אנחנו הולכים לחפש את הזיתים שלנו". למרה היה אז נשק מכובד, "שמייסר". זהו תת מקלע גרמני שנלקח שלל במלחמת העצמאות. לנו, "הפיונים", היה "רובה צ'כי" פשוט ביותר. מרה אמר לנו: "תכינו סנדויצ'ים ומים". בלילה התאספנו, הלכנו לכיוון כיסופים, ועברנו את הגבול. מרה הצטייד במשקפת, אותה העביר בינינו כשאנו כורעים בצורת ריבוע, וכל אחד מסתכל לכיוון שלו. הלכנו בשקט, כדי שלא לעורר את הישנים בכפר, שבו חשבנו נמצאים חומסי הזיתים שלנו. מידי פעם עצרנו והסתכלנו במשקפת. כל אחד צפה לכיוון אחר.
אחרי מספר מטרים זיהינו בתים מפוזרים, הנמצאים בין ה"חודקים" (סוללת עפר שעליה שתולים שיחי צבר/ סברס). אחרי מלחמת השחרור, לכל ערבי כמעט היה נשק אישי שמצא. כאשר נכנסנו לכפר היה שקט מוחלט. עם הזמן גילו אותנו הכלבים והתחיל רעש. אנשי הכפר התחילו לירות כל אחד מהנשק שהיה בידו. היה לא נעים. מרה היה המפקד. הוא אמר לנו בקור רוח ובהחלטיות: "אנחנו לא יורים". התחלנו לחזור על עקבותינו, כי היריות תכפו והלכו. עברנו ליד בית אחד. מרה אמר לי "אתה תלך מצד אחד, ואני מצד שני". פתאום נפתחה הדלת. יצא ערבי עם רובה. מרה היה לפניו. הערבי שאל: "מין הדא?" (=מי זה?). מרה בא מולו, דרך את הנשק, ואמר לו: "סאח'ב" (=חבר). שניהם ירו. אינני יודע אם הערבי נפגע. אני לא ראיתי. מרה לא איבד עשתונות. בקור רוח מופתי אמר לנו: "רוצו וחכו בנקודת היציאה שקבענו". רצנו עד היציאה. התחיל רעש נורא. רצנו, הגענו ועצרנו. מרה אמר: "שבו". הסתכלנו במשקפת לכל כיוון, כפי שעשינו קודם לכן. המשכנו ללכת והגענו לגבול. כאשר הגענו, מרה אמר :"הכנתם סנדויצ'ים? זה הזמן לאכול אותם". הלכנו עוד קילומטר. נכנסנו בין הכפרים ויצאנו החוצה.
למען האמת היה כאן מערב פרוע באותם ימים. את הזיתים אמנם לא מצאנו. לאחר זמן נסעתי שוב עם אותו תרמיל לבית השיטה ונטענו מטע חדש. הקמנו בתוכו מגדל שמירה וישב בתוכו שומר כדי שלא נגנב שוב. אחרי שלוש שנים התברר, כי גידול הזיתים איננו ריווחי כלל ועיקר. הפכנו את המטע לחורשת הזיתים שלנו, המורכבת משאריות המטע דאז.
אחרי ברן, שאול גבעולי היה מא"ז. היתה פעולה של אנשי פדאיון (=כינוי למחבלים בשנות החמישים), אשר הרגו שבעה חיילים. אנחנו כקיבוץ פעלנו כתגמול, והפגזנו. לאחר מכן שלחו אותנו שוב לרצועה לחלק כרוזים. בני מיטיב כתב אותם בערבית. המפקד במבצע זה היה פלוק. אנחנו פיזרנו את הכרוזים ברצועה. בשנת 1953 קיבל הצבא את הגזרה התחילו סיורים מסודרים. מפקד פלוגת הצנחנים שהיה בזמנו היה מוטה (מרדכי) גור (שלימים נהיה רמטכ"ל).

סיפור אחר הקשור במרה ובי, מאפיין אותו ואת דבקותו במשימה שלקח על עצמו. ככלל, אני שבאתי לנירים מאוחר יותר, לקח זמן עד שנתנו לי רשות "לפתוח את הפה". מרה כמכונאי, נראה לי אז אלוהים בהתגלמותו.
על כל פנים, בשנת 1952 רציתי להגיע לתל-אביב. יש לקחת בחשבון שבאותם ימים הכביש היחידי באזור הגיע עד לאזור מושב גילת בלבד. כל שאר הדרכים היו דרכי עפר. תחבורה ציבורית לא היתה כלל בנמצא. בקיצור, להגיע לתל אביב היה כמו להגיע ללונדון.
בערב נודע לי כי משאית "הפורד" בה נוהג מרה, נוסעת לתל- אביב כדי להביא אספקה. כאשר נפגשנו בשעה שמונה בערב לנסיעה, אמר לי מרה כי "האוטו משתעל". אמרתי לו, שאם כך, אלך הביתה. מרה אמר: "לא חביבי, לך הביתה, לבש בגדי עבודה ונתקן יחד את הפורד. אנחנו הולכים לעבוד הלילה". כאן יש לעצור ולהסביר, כי למרה היו שלושה סוגים של בגדי עבודה. בגדי עבודה לעבודה עצמה, בגדי עבודה לאחר העבודה, ובגדי עבודה מהודרים יחסית לאירועים חגיגיים. אלה החגיגיים כללו מכנסי קורדרוי וחולצת משבצות. כיום כאשר אני בוחר לעצמי חולצת משבצות אשתי לועגת לי בצחוק, ואומרת: " בחרת לך חולצת מרה".
כעבור זמן מה הגיע מרה למוסך. ערך כמו רופא בחדר ניתוח את כלי מלאכתו המרובים והממוינים לסוגיהם השונים. היתה לו קופסה מיוחדת, שאליה היה מחובר מתקן לרחיצת הידיים. מרה ירד לבור במוסך (=מקום שממנו ניתן לראות את תחתית המכונית). הוא התחיל לעבוד, ואני הפכתי באחת להיות הנער השליח שלו לכל בקשה ועניין. תוך מספר שעות ה"פורד" תוקן. הייתי בטוח שאנחנו נשארים בבית לנוח. אבל מרה באופן הטבעי ביותר מבחינתו אמר: "גש להתקלח ולהתלבש אנחנו נוסעים". הייתי המום. כך נסענו לתל אביב בסביבות חצות הלילה... אך זהו מרה במיטבו: נותנים לי משימה אני חייב לבצע. הלא אמרתי בתחילה, מרה הוא חייל המשרת את הקיבוץ.

קישור לדף "בית המגן" בפייסבוק