סיפורי "מארב פרוע"- מהספר על מרה גלילי

דף הבית > בית המגן >  סיפורי "מארב פרוע"- מהספר על מרה גלילי
 
 
בימים אלו לפני 59 שנה נערך מבצע "קדש" [מלחמת סיני] על חלק מהאירועים שהיו כאן באזור נירים ובמציאות של גבול פרוץ בלי גדר, רק "קו החריש" , אני מביא את הדברים הבאים: מתוך ספר לזכרו של מרה –מרדכי גלילי – בהוצאת המשפחה .
 מדברי אריה שרייבר על תקופת "המארב הפרוע" 1950-1954
אני חבר בגרעין "ארזים", אשר כלל, בין היתר, נערים ונערות מחברת נוער בכפר מסריק. כשהגענו לקיבוץ נירים, בסוף שנת 1949, חיילו אותנו. מרה, ברן (אברהם אדן) ופלוק (שמואל בוכשטב) היו המפקדים שלנו ועשו לנו טירונות. הם היו חיילים בנירים, וקראו לזה חיילים במשקי ספר. כל הגרעין חויל, וקיבלנו תעודת חוגר. ברן ושאול גבעולי עשו לנו טירונות וקרעו לנו את התחת.
כל לילה יצאנו למארבים, ואחר כך שלחו אותנו לקורסים של מקצועות צבאיים. כל אחד יצא לקורס אחר, לפי מועד הקורס. אני יצאתי לקורס של מש"קי סיור. אחר כך שבנו לשרת בקיבוץ. רק בשנת 1954 שחררו אותנו מהצבא.
הגענו לנירים לפני שצה"ל הקים את גוש ההגנה המרחבי, בשנת 1954. עד אז, כל נושא ההגנה על הישובים היה באחריותו של כל קיבוץ ומושב, והמא"ז היה מעין "שריף" מקומי.
פעם אחת, "הגנרלים" בקיבוץ, החליטו שניכנס לכפרים הערביים, מהם הגיעו המסתננים. פלוק ובני מיטיב (מוטילוב) היו מפקדי הכח. בני, אשר ידע ערבית, הדפיס לנו כרוזים בערבית לחלק לכפרים, ואמר לנו "תיכנסו לכפר, תזרקו חזיזים ותפיצו את הכרוזים". בכרוז נכתבה אזהרה, כי זו פעולת תגמול בתגובה להתנכלות הכפריים לקיבוץ (עקירת מטעי הזיתים). יוסוף (יוסף אחיטוב) אני ועוד כמה חברה' מגרעין ארזים, שגויסנו כחיילי משק ספר, נכנסנו לכפרים עבסאן ובני סוהילה. בני מיטיב אמר לנו לא לירות בכפריים ורק לחלק כרוזים, כדי שיהיה שלום.
דוגמא נוספת לפעולת תגמול היתה בשנת 1950, בלילה של ליל הסדר. שאול גבעולי, שהיה אז מפקד הגוש, שלח את ההורים של חברי הקיבוץ עם משאיות, כדי שיעברו את ואדי הבשור בדרכם לקיבוץ. קומנדקר עם חיילים של הצבא נשלח לקראת ההורים. הקומנדקר עלה על מוקש, נהרגו שבעה חיילים, והערבים התעללו בגופות. מצאנו את הגופות בשטח. שלא תדעו מה עשו להם. עקב זאת היה צורך להגיב לאירוע. שאול גבעולי אמר לנו להוציא מרגמה של 81 מ"מ, והפגזנו את הכפרים ברצועה.
את ליל הסדר ערכנו בנגריה של הקיבוץ, כשאנו יושבים עם חגור מלא ונשק, וכן שומרים בשמירה היקפית. את הנגרייה בנינו מקרשים וחומרי בניה שפירקנו מבתי הערבים באזור ומהבית של עבדאללה אבו סיתה, אשר לפני מלחמת העצמאות גר באזור שמכונה "המשלט" או "הבית הלבן".
באותה עת כל קיבוץ היה אחראי על שמירת הסדר בגיזרה שלו, ועשה פעולות תגמול לפי שיקול דעתו. כך למשל, קיבוץ בארי ערך פעולת נקם לאחר שמסתננים רצחו חברה בהריון. גם לאחר שהצבא לקח פיקוד על הנגב המערבי, המפקדים האזוריים (מא"זים) שמונו, היו חברים בקיבוץ או במושב בו גרו, ורוב חברי הישובים באזור גויסו לשירות מילואים בגוש ההגנה המרחבי.
היו קוראים לנו לעשות כארבעים ימי מילואים בשנה, להחזיק את הקו. באותה תקופה, כל הזמן הערבים היו גונבים כל מה שהשארנו בשדה, כגון צינורות השקיה, וכו'. אם היו דברים שלא ניתן להזיזם אך היה צורך למנוע את גניבתם, שכבנו במארב ושמרנו עליהם.
בשנת 1956, לאחר מבצע סיני, הצנחנים היו הכוח האחרון שפינה את הקו, והם החזיקו את הקו באזור כשנה שלמה לאחר מבצע סיני. רפול (רפאל איתן), שלימים הפך לרמטכ"ל, היה אז מפקד כוח הצנחנים באזור. יום אחד מרה נכנס לרפול למקלחת...
פלוגת הצנחנים יצאה, ואנו העמסנו חבילות קש על עגלה ענקית. העגלה היתה גורר טנקים שהסבו אותו לגוררת חבילות קש. היתה אז מסורת, שהבחורות הכינו ארוחה חגיגית כשמעמיסים את החבילות, והיתה אז בקיבוץ אווירה של משפחה ואוירה של שמחה.
הצבא תפס אז את כל הגזרה. אריה גניסלב היה מקלען של מקלע מסוג "בזה". קובי אביעזר היה מפקד הכח ונשא מקלע קטן. הצבא עשה מארב מצד אחד, והחברה של הקיבוץ עשו מארב מצד שני בגבעה ממול. החיילים שאלו אותם בקשר – "אתם רואים אותם?" (את הערבים שניסו לגנוב ציוד מהשדה). קובי ענה "כן", ונתן הוראה "אז תדפקו אותם".
החל ירי. אריה גניסלב נפגע מכדור בברך. קובי, אשר שכב במארב על בטנו, קיבל ארבעה כדורים בישבן.... החיילים שאלו אותם בקשר "פגענו?" וקובי ענה להם "כן, פגעתם...". אחר כך במשך כחודשיים, קובי נהג לעמוד ליד הפסנתר בחדר האוכל, ולאכול בעמידה בלבד....

פידאיון- ערך בויקיפדיה 
קישור לדף "בית המגן" בפייסבוק"