זר לא יבין זאת - יזהר שער

דף הבית > יחדיו >  זר לא יבין זאת - יזהר שער
 
 

זר לא יבין זאת?

כתב: יזהר שער- מנהל שפ"ח אשכול ופסיכולוג ראשי בת.ל.מ (4.15 )

השעה 19:00 בערב, אני עומד לצאת מהשרות הפסיכולוגי החינוכי באשכול לאחר יום עמוס בעבודה. ביד אחת אוחז תיק מנופח ובשנייה שקית עם דברים שאוכל להמשיך לעבוד בבית. בחוץ אני מזהה אם של אחד הנערים מבית הספר שפגשתי היום בפגישה מערכתית בבית הספר.

היא פונה אלי ושואלת: " יש לך כמה דקות? אני חייבת לדבר אתך".

"אין בעיה" אני עונה, נושם עמוק וחוזר לחדר.

לאחר התנצלות קלה על כך שהיא מטרידה אותי בסוף היום ומונעת ממני לחזור הביתה היא אומרת: " תבין, יזהר היום דיברנו בעלי ואני בבית הספר על הבן שלנו ג' מכיתה ט' שהיה סוער מאוד מאז המלחמה ושרק עכשיו מתחיל לחזור לעצמו שמונה חודשים אחרי המלחמה. אבל לא הספקתי להגיד לך עד כמה אני במועקה, בדיכאון ובטוח שג' קולט את זה. אני דרוכה בלילות, כל רעם נשמע לי כמו פיצוץ. בזמן האחרון האדמה רועדת מהמתקפות של המצרים על רפיח. בעלי אומר לי מספיק, עברו כבר שמונה חודשים, תיקחי את עצמך בידיים. אנחנו מרבים לריב. הוא כל הזמן מתלונן על כאבים בגוף, בגב מאז המלחמה אבל אומר שאין קשר למלחמה וזה רק פיזי ולא נפשי. הוא גם לא רוצה לקבל עזרה למרות תחנוני.

"ומה עם שאר הילדים?" אני שואל.

"הגדולה בכיתה י"א ממש בסדר, כל היום עם חברות, מנגנת בהרכב מוזיקלי באזור ופעילה בתנועת הנוער, היא ממש פורחת. נראה שממש התאוששה מהמלחמה. הקטן בכיתה ו' לעומת זאת מאז המלחמה לא נרדם לבד ובחלק מהלילות בא באמצע הלילה אלינו. הוא רק לאחרונה הפסיק להתקלח עם דלת פתוחה. הוא אומר שעוזרים לו המפגשים בקבוצה בבית הספר. ולימד אותי גם כמה דברים שלמד איך להירגע". לגבי הבן ג' כבר דיברנו היום ואתה מכיר את התמונה המורכבת.

והיא ממשיכה "אבל מה שרציתי להגיד שהמועקה הגדולה שלי היא כי חסרה לי התקווה והאמונה שלא יהיה עוד סבב. אני לא יודעת אם אחזיק מעמד אם תהיה שוב הסלמה. אני נוטלת תרופות אנטי דיכאוניות אבל לא נראה לי שהן עוזרות לי במיוחד. האחיות שלי מהמרכז לא מבינות בכלל מה עובר עלי. אני מרגישה שלא רק זר לא יבין זאת אלא גם האנשים הקרובים לי ביותר לא מבינים מה באמת קרה לי!"

היא מביטה בשעון ואומרת שחייבת לאסוף את הבת שלה מהחוג שלה. נתתי תוקף לחוויות הרגשיות שלה ואמרתי לה שניתן למתן את הסבל שלה וקבעתי להיפגש אתה בהמשך.

עליתי על הרכב הביתה וכמו תמיד שטף של מחשבות התרוצצו בראשי: נזכרתי איך במהלך המלחמה דיברתי עם אותה אם שאמרה לי שהיא מתה מפחד שמחבל יחדור אליה הביתה וישחט אותה ואת ילדיה, כי הייתה בטוחה שיש מנהרות בתוך הישוב שלה. תהיתי גם ביני לבין עצמי, אם אני ומשפחתי נחזיק מעמד עוד הסלמה. חשבתי לעצמי איך בעצם ניתן להעביר למי שלא חי כאן שאין כאן באמת שקט, שהאדמה רוחשת, שהצד השני נערך במרץ רב למלחמה הבאה. שבדיוק כשסיימנו שנה וחצי של התאוששות ושיקום ממבצע "עמוד ענן" החלה המלחמה שהפכה את מ.א. אשכול לשדה קרב לתקופה כל כך ממושכת. מלחמה זו התישה את כולם, אבל לא יכולתי לדמיין את סדר הגודל של המענים שיהיה צורך לתת ועד כמה התודעה של האנשים והחשש שהמלחמה תחזור מתדלקת את הסבל. דמיינתי את עצמי לרגע לדמות תנכ"ית שכורעת על ברכיה, נושאת פניה אל השמיים וזועקת: ריבונו של עולם, האם לא הגיע הזמן לשים קץ לסבל בחלקת האלוהים כאן באשכול? עד מתי ידממו נפשות הילדים משני צדי הגבול?

חייכתי לעצמי כשחשבתי על ההמשך האפשרי: וישמע אלוהים את זעקת בני עמו... ותשקוט הארץ לארבעים שנה. עמוק בתוכי אני יודע שהבחירה נתונה בידנו בני האדם ליצור מציאות אחרת ולמשול בתוקפנות שלנו. הבנתי גם בחודשים האחרונים עד כמה מוגבלת יכולתי האישית להשפיע על המנהיגים. משני צידי המתרס. אני בסך הכול חבר קיבוץ נירים, מנהל השרות הפסיכולוגי של מ.א. אשכול.

אבל חשבתי לעצמי שלפחות הקשיבו לצורך שהעליתי למימון שעות טיפול ושכיום מטופלים כ- 900 ילדים ועוד מאות הורים במ.א. אשכול, רובם המכריע מטופלים במערכות החינוך (כ- 90%!). שמחה פשטה בתוכי בהיזכרי בצוות הפסיכולוגים והיועצות המסור במערכות החינוך, בצוות הטיפולי של 20 מטפלים נוספים שגייסנו לטפל במערכות החינוך ובצוותים הטיפוליים בקהילה של מרכז חוסן, ת.ל.מ ומט"מ.

חשבתי לעצמי כמה זה יהיה מצער אם יהיה צורך להיאבק כדי להשיג תקציבים להמשך הטיפולים. חשבתי על כך שתקציב הטיפולים למאות הילדים באשכול שווה ערך לעלות של כ- 5 טילים בלבד של כיפת ברזל. תהיתי איך בכלל מטילים ספק ביכולת לתקצב את הצלת נפשם של ילדי אשכול גם בשנה הבאה ובשנים שלאחר מכן.

באותו הלילה הרגשתי איך מועקה עוטפת אותי, בהיתי במשחק כדורגל ועד מהרה נרדמתי מול המסך. לאחר מספר שעות התעוררתי למשמע קול נפץ קמתי מהמיטה וראיתי שבני ממשיך לישון. הפיצוצים המשיכו ואני כבר הבנתי שלישון לא אצליח... מצד אחד הבנתי שקולות הנפץ הם אימונים שעורכים אנשי החמאס מעבר לגבול. מאידך נעשיתי דרוך במעין אינסטינקט הורי של הגנה על יקירך, לעמוד על המשמר ולשמור שלא יאונה להם רע. תהיתי איך החשיפה לסכנת החיים גרמה לכך שכל שריקה שאני שומע נחשבת כשריקה של פצמ"ר, איך כל פתיחה של פקק נשמעת כמו יציאה של ירי פצמ"ר מכיוון הרצועה. איך קול במגפון מזכיר את ההתראה של צבע אדום, איך כל רעש מגביר את קצב פעימות הלב.

נזכרתי בדבריה של האם אתה דיברתי בערב, שאמרה שלא רק זר לא יבין זאת אלא גם האנשים הקרובים ביותר לא מבינים מה באמת קרה לה.

חשבתי לעצמי שבעצם רבים מתושבי אשכול ואני בתוכם חיים בבדידות עם חוויות מצמררות, אבל הן לא רק נחלת העבר, הן משתחזרות להן יום יום, לילה לילה. ואולי ישנה ציפייה שיהיה מישהו זר, שלא היה פה שיספוג קצת מהכאב הטמון בגופנו ואולי בכך קצת ימוסס אותו ויהפוך אותו לנסבל.

מאידך הבנתי שזה לא מציאותי לצפות שאנשים שלא חוו את סכנת החיים המתמשכת יצאו מדלת אמותיהם, מהקשיים שיש להם ויקדישו אנרגיה נפשית של השתקעות בסבל האנושי המתמשך של מי שחי באשכול. הבנתי שגם זו דרך שלהם להגן על נפשם בבידול תחושת הסכנה שלהם ממצב הלחימה בעזה. מבחינת "הזר" סכנת החיים, האימה, האשמה, הדכדוך קיימים באזורים מסוימים (בהם אנו חיים), אז למה שזה ידבוק בו? הוא חש מוגן יחסית וטוב שכך ומעבר לכך קשה לו גם להבין איך בכלל הורים מגדלים פה ילדים? איך אנחנו מסכנים את ילדנו בשבתנו כאן?

אין כאן דיאלוג אלא תחושת זרות וריחוק שמשרתת את הזר, והזר בעיני הוא גם הממסד שרוצה אולי לפטור עצמו מאשמה על אחריותו לסבל של תושבי עוטף עזה ושל שכנינו מעבר לגבול. שאם לא כן הרי היה הופך כל אבן כדי למנוע את הישנות המצב שוב ושוב ושוב...

ואני תוהה האם תחושת העדר ההבנה מהזר משרתת גם אותי כסובייקט שמנסה עדיין לעכל ושרוי בתהליכי הבנה עצמית של מה שאני חוויתי. אני מגיע להכרה "שהזר" בעצם טמון גם בתוכי והוא מהווה עבורי מקור הגנה מפני האימה הטמונה בתוכי.. המועקה שעטפה אותי היא רק גורם מתווך בין הזרות לבין האימה שבתוכי. האם אני יכול לצפות שמישהו יבין את עומק ההתרחשות הנפשית הזאת, שאפילו לי היא לא נהירה עד הסוף? שאפילו התודעה שלי לא יכולה לשאת?

שריקת הודעת מסרון מהפלאפון שלי עוצרת את שטף מחשבותיי בשעה 7:00 בבוקר, ההודעה היא מאיש הביטחון של הקיבוץ: "בוקר טוב הפיצוצים במהלך הלילה היה אימון של שכנינו לכיוון הים".

שריקת הודעה נוספת צדה את אוזני, "אתה יכול להיפגש איתי היום, לא ישנתי כל הלילה. זה א' אבא של ג' שנפגשנו אתמול..." אני פותח את היומן ורואה שאני יכול לפגוש אותו בשעה 17:00, אני שולח לו הודעה והוא עונה לי: "תודה".

אני חש בכאב ראש קל עיניי דומעות עם תחושת כבדות תוצר של חוסר השינה ומרוץ המחשבות. התשישות המקומית שמתיישבת על תשישות מצטברת גורמת להתרופפות זמנית של ההגנות והמחשבה הבהירה. קרן שמש מבליחה אל חלון הזכוכית בכניסה לביתי. אני שוב שם לב שהחלון שבכניסה לבית שמחולק לארבע לא הרמוני. חלון אחד שרסיס פצמ"ר חדר אליו ביום בו נהרגו זאביק ושחר חברי קיבוצי ממש סמוך לביתי הוחלף והוא שונה מהאחרים. נותן לי תזכורת יום יומית לאסון שהתרחש מחוץ לביתי. אני יוצא לתת אוכל לחתולים שלנו ואחד החתולים מפיל את אחד מכיסאות הפלסטיק. אני מרים את הכיסא ורואה בגב הכיסא את החור שרסיס פצמ"ר אחר עשה בו...

רגלי נושאות אותי לדשא שמול ביתי, מספר מטרים משם אני רואה את העצים שספגו בעוצמה את רסיסי הפצמ"רים יחד עם שחר ז"ל, זאביק ז"ל, גדי (שרגליו נקטעו) וחברים נוספים. העצים מצולקים נותנים לי עדות אילמת ולא מאפשרים להדחיק את אשר התרחש... אני מבחין שהעצים מצולקים מצד אחד, אבל גם מוריקים ומעלים פריחה סגולה, כאילו מעבירים לי מסר מעודד שהפגיעה גדולה אבל אפשר להמשיך הלאה וגם להראות סימני צמיחה ופריחה.

אני מישיר מבט אל העץ ושואל אותו: "איך אתה מחזיק מעמד?"

והוא עונה: "לאלוהים הפתרונים"

אני תמה ומופתע, אבל ממשיך לשאול: "למה אתה מתכוון"?

והוא עונה לי: "לו היה לי קול היית שומע את זעקות הכאב בוקעות מהגזע שלי, הכאב הוא כבר חלק ממני. חודשים ארוכים אמרתי לעצמי שאני לא יודע אם אחזיק מעמד עוד יום אחד נוסף. ראיתי רבים מחברי העצים נפגעים, מתרסקים, נגדעים, נשרפים. אתה שואל איך אני מחזיק מעמד? ואני עונה לך שלאלוהים הפתרונים".

אני אומר לו: "אני עדיין לא מבין?"

והוא עונה: "ואתה חושב שאני מבין, שמישהו מבין. את התאוריות הרי אתה יודע על כוחות ההתמודדות וכוחות צמיחה שטמונות בכל חי וצומח, זה משהו שטמון בנו, מעין גרעין אלוהי שמאפשר לנו להמשיך הלאה. לכל אחד האלוהים שלו, התאוריה שלו, האגו שלו, האלילים שלו, הדבר שנותן לו הסבר לפשר הדבר שהוא מופתע מהתרחשותו".

"ואיך אתה מתמודד עם הזיכרונות של המראות הקשים?" שאלתי.

והוא עונה: אל תשכח, אני בסך הכול עץ ותהליכי השיקום שלי קצת יותר פשוטים, אבל אם הייתה נשמה באפי ואמיגדלה במוחי הייתי אומר לך שכמעט בכל יום במשך חודשים הגיעו לכאן אנשים ממש כמוך אלי וסיפרו שוב ושוב את מה שהתרחש. כך שיכולתי לקלוט כל רגש, כל זיכרון, כל התרחשות, כל משמעות, כל דרך התמודדות. זה הרי המשמעות של עיבוד טראומה? לא כן?"

"האמת", אמרתי לו: "דבריך הגיוניים, אבל נראה לי שאף אחד לא יאמין לי שעצים מדברים".

והוא ענה לי: "שמעתי אותך פעם אומר כאן בקרבתי שבני אדם פעמים רבות מדברים, אבל לא אומרים בעצם דבר. גם על אבני הכותל אמרו זאת... גם אם אני לא מדבר, אני אומר דברים שיוצאים מהתודעה שלך. תחשוב גם על מי שאתה אמור להיפגש אתו היום – הגוף שלו מדבר, אבל התודעה שלו לא מקשיבה למה שגופו אומר".

"נראה לי שאני צריך לדבר אתך קצת יותר" אמרתי לעץ, "אני חש שכאב הראש שהיה לי חלף לפחות לבינתיים".

והוא ענה לי "אני כאן תקוע פה, לא זז מפה ובינתיים מחזיק מעמד. מתי שתרצה אתה מוזמן, רק תשים את הפלאפון באוזן שלך כשאתה מדבר אלי שלא יחשבו חלילה שהשתגעת..."

חזרתי מחויך הביתה. היה לי ברור שהשיחה עם העץ היתה חלום בהקיץ, אבל שמחתי על התבונה שהייתה בה. התארגנתי לצאת לעבודה כשבדרך אני לוקח את בני לבית הספר. בנסיעה חשבתי על הפגישה שאמורה להיות לי בשעה 17:00 עם א' אבא של הנער ג'. למה הוא רוצה להיפגש איתי? למה הוא לא ישן כל הלילה? אולי משהו שאשתו אמרה לו בעקבות השיחה שלה איתי? אולי משהו שעלה בשיחה על הבן שלו בבית הספר?

ניסיתי להיזכר אם היה משהו מיוחד בפגישה בבית הספר אתמול. נזכרתי ששאלתי אותו אם יכול להיות קצת יותר עם הבן שלו, לשחק איתו כדורסל כמו שהרבה לעשות אתו בעבר. אבל הוא ענה לי שהוא כבר מספר חודשים לא עושה פעילות גופנית כי הגב שלו כואב ובגלל שיש מחסור בכוח אדם הוא מרבה לעבוד ברפת, לדבריו "מצאת החמה ועד צאת הנשמה". שמחתי שהוא יזם איתי קשר והחלטתי לנקוט בעמדה איתה אני מגיע למפגשים עם נכונות להיות מופתע. חשבתי עד כמה אנו חיים במציאות משותפת, מטפלים ומטופלים, עד כמה אני צריך לעבד את החוויות האישיות שלי כדי להיות עם פניות לחוויות האחר ולא להישאב אל מדמנת הייאוש, הדכדוך והכאב.

בדיוק בשעה 17:00 א' נכנס לחדרי, התיישב עם אנחת כאב מופגנת תוך אחיזת היד בגב התחתון השמאלי.

"מה קורה לך?" שאלתי אותו

"יש לי כאבים בגב, אני לא ישן טוב כבר תקופה ארוכה. הפיצוצים אתמול בלילה הוציאו אותי מדעתי – קמתי כרגיל ב- 4:00 לפנות בוקר והלכתי לעבוד ברפת. אני קצת מבולבל ונראה לי שפשוט איבדתי את השפיות."

"מה הסיבה שהתקשרת ורצית להיפגש איתי?" שאלתי אותו.

והוא ענה: "אני אספר לך אבל אל תגיד לי ללכת לפסיכיאטר, פשוט תקשיב כמו שאתה יודע. אתה זוכר שבמלחמה נפלו פצמ"רים בלי הפסקה בשבוע האחרון. באחד הימים בדיוק לפני 8 חודשים נחתו 6 פצמ"רים ברפת וקטלו את חייהם של 30 פרות ופצעו עוד 20 שמתו מפצעיהן תוך ימים ספורים. באותו יום ארור גם נתפס לי הגב."

אני מהנהן בראשי, מתאמץ לא לשאול ולא להתערב, רק להקשיב ולגמוע לנפשי את מילותיו.

והוא ממשיך: "היום הגעתי כמו בכל יום ב- 4:00 לפנות בוקר לרפת, מנסה להוביל את הפרות לחליבה ופתאום הם נעמדו, סרבו ללכת. דמיין לעצמך 20 פרות נעמדות, מרימות את ראשון ומתבוננות לעברי. פתאום נהייתה הבעה על פניהן, הן היו נראות אנושיות, הרגשתי שחרדה חודרת לנפשי.

לפתע אחת הפרות פנתה לעברי בצורה זעופה. היא פשוט החלה לדבר:

"מה אתה מרחם על עצמך? כל הזמן נאנח ונאנק מכאבים? מה אתה בכלל יודע על כאב. אני איבדתי את כל משפחתי במלחמה האחרונה. כל יום אני מחפשת סיבה למה לחיות, אבל המראות לא מרפים ממני, אתה יודע מה זה לראות את היקרים לך מכול מרוטשים, נעשים חלקי בשר, ריח אבק השריפה עדיין מלווה אותי בכל נשימה, בכל חליבה. ואמא שלי לא מתה מפצעי הפצמ"ר כמו שכולכם חשבתם, היא מתה מצער, לא היה לה טעם לחיות יותר".

ופרה שניה הוסיפה: "ואתה בחוסר רגישות מנסה לאלץ את חברינו פרי ההרבעה כפי שאתם מכנים אותם לעשות אתנו סקס ולא מבינים למה הם לא מצליחים. אתה תמה למה לא עומד להם? אתה עסוק רק בעצמך. מה אתה חושב שיש להם חשק לעשות סקס? אפילו לגרש זבובים עם הזנב אין להם כוח, רובצים בתוך החרא ונוגחים בזעם עד אובדן הכרה בגדר הברזל".

ופרה נוספת ממש צעקה עלי: "בן זונה, למה לא פינית אותנו מפה לרפת בטוחה ומוגנת? למה השארת אותנו חשופים לסכנת חיים? את ילדיך הרחקת לצפון השקט ואותנו השארת כצאן אל הטבח.ועוד אתה מחשיב עצמך לגיבור כי חלבת פרות תחת אש. ואל תחשוב שאני לא יודעת שאכלת גם מהבשר שלנו על האש. אנחנו בקושי אוכלות קש ואתה עאלק אוהב אותנו. אתה נצלן ואתה רוצח. אל תחשוב שאני טיפשה כל הזמן אתה נמצא פה, בורח מלהיות עם המשפחה שלך פלא שאשתך בדיכאון והבנים שלך איבדו איפוס?"

לא יכולתי לשאת זאת ורצתי משם עם כל כאבי הגב שלי, הזעתי, הנשימה שלי הייתה מהירה והגעתי לחורשת הזיתים שליד הקיבוץ שלי, כרעתי על ברכי ובמעין אינסטינקט הפעלתי את מצלמת הווידאו בפלאפון שלי.

"הנה תראה אומנם היה קצת חשוך אני מקווה שאפשר לראות ולשמוע מה שהתרחש" אמר א'.

קרבתי אלי את המסך של הפלאפון כדי שאוכל לראות, עדיין ניסיתי לעכל את מה ששמעתי. נשמתי עמוק וחזרתי לעמדה של הקשבה כמו שהבנתי שהוא רצה ממני והפעלתי את סרט הווידאו שצולם:

אני מסתכל ואני רואה את א' יושב על ברכיו מול עץ הזית העתיק, ברקע הדהוד של פיצוצים מעבר לגבול. הוא מושיט את ידו הימנית, שולף אקדח מנרתיק שחבוי במותנו ומניחו על הקרקע. הוא מתנשף, נרגש, חצי בוכה, חצי זועק אומר:

"ריבונו של עולם, אני שוב מגיע וזועק אליך. ואתה, אתה בכלל קיים? הורי, הסבים שלי אמרו שאתה רחום וחנון, שאתה אחראי לבריאה של הצומח והחי, שאני צריך להגיד תודה על מה שיש בכל יום שאני נושם, שאם קורה משהו רע סימן שאתה מעמיד אנשים בניסיון אמונתם בכל תנאי.

אתה יודע מה? נמאס לי, נשבר לי. חשבתי כבר להרוג את עצמי כדי להפסיק את הסבל שלי. אני מנסה לשחק אותה חזק, אבל כל הגוף שלי כואב, לא מסוגל להנות כמעט מכלום, בכל לילה חוזרות אלי זעקות השבר של הפרות, המראות של חלקי גופן, ריח הבשר החרוך, המבט שלהן כאשר יריתי בהן כדי לגאול אותן מסבלן. והן כפויות טובה, הקרבתי את עצמי ואת משפחתי למענן והן תוקפות אותי ופוגעות בי? שיתקפו אותך. מה אני צריך לספוג את כל החרא הזה?

תגיד לי, באיזה ניסיון בדיוק אתה מעמיד את הפרות? במה הן חטאו שהיית צריך שהאדמה תספוג את הדם שלהן. למה ילדים צריכים לחיות בלי אבא שלהם? למה הורים צריכים לקבור את הבן שלהם? למה העצים, יציר הבריאה שלך צריכים להישרף?

אתה לא רק חנון ורחום אתה גם הרסני ועם חרון אף. איך יצרת בני אדם שהם כה אכזריים? איך אתה לא עוצר את מערך ההשמדה של יצירי כפך? אתה נהנה מזה? אתה חושב שככה ישפרו את דרכיהם?

אני כבר איבדתי את הצפון, אתה עושה הכול כדי שלא יהיה לי חשק יותר לחיות. אתה יודע מה מחזיק אותי בחיים? זה זה אומר ג' ושולף פתק מהכיס שלו. "זאת הברכה של הבן שלי ליום ההולדת שלי שלא רציתי לחגוג. זה הבן שכמעט הרגת עם הפצמ"ר שנפל לידו ובנס הוא ניצל. כן גם אותו רצית לקחת, צמא דם שכמוך. איך נתת שילד יחיה בארץ המובטחת שלך עם סכנת חיים יום יומית? מה זה אם לא אכזריות והתעללות? איזה תוכנית יש לך לגבי העולם שבראת? מה אתה רוצה שנזכור שאתה הוצאת אותנו ממצרים? שנודה לך כל הזמן? תראה איך חרון האף שלך דובק בי, נעשה חלק ממני. ואתה שותק, בטח מתכנן את הסבל הבא... נוקם את זעקת השבר של ברואיך...

הנה תשמע מה הבן שלי כתב לי". והוא מקריא בבכי את הברכה:

לאבא היקר

אני יודע ומרגיש שקשה לך ולכולנו

אתה חשוב לי יותר ממני

אני זה אתה ואתה זה אני

אני יודע שאני מאכזב אותך בשנה האחרונה

אבל אני בטוח שאתה מאמין בי

אני מאחל לכולנו שנתגבר ושנחזור לעצמנו.

האהבה שלך מחזקת אותי

אל תעזוב אותי אף פעם

אוהב המון

וד"ש לפרות (בצחוק)

ג'

וא' ממשיך בלחש: "אלוהים, אני מתחנן וגם דורש שהפעם תקשיב לתפילתי: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני... ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום... רחם ה' אלוהינו עלינו ועל כך ישראל עמך... התישמע הפעם את זעקת האדם, הבהמה והצומח? התתן בינה בנפש ברואיך, בעמך ישראל ובגר היושב בתוכם ובכל יצירך בקצווי תבל?"

לפתע הפסיקו קולות הנפץ, קרן אור חדרה מבעד לעץ הזית העתיק וקול עבה ונעים נשמע מכיוון העץ:

"זה אני עץ הזית העתיק, יש לי כמה דברים לומר לך"

"מי זה?" שואל א' בהפתעה

"זה אני עץ הזית, יש לי כמה דברים לומר לך"

"קודם הפרות ועכשיו אתה, ממש אין לי כבר כוח לזה. כנראה שבאמת כבר השתגעתי" ענה א'.

"לא השתגעת, זאת האמת, אני העץ שמדבר אליך, פעם בדור ישנו אדם שמצליח לשמוע את קולי. אתה מוכן להקשיב לדברי? אמנם אני כבר קשיש והגזע שלי מקומט, אבל למדתי משהו ב- 250 השנים שאני חי. אתה מופתע שהטבע אומר את דברו, גם טבע האדם אומר את דברו.

אני רוצה לומר לך שבעה דברים, אבל רק שלושה מהם תספוג לקרבך ותנסה לשננם בקומך בבוקר ובשכבך על מיטתך בלילה. חלק מדברי תבין עכשיו וחלק מדברי תבין רק בהמשך חייך כשתשב כאן מולי עם נינך. חשוב שתיישם את אשר תבין.

הדבר הראשון שאני רוצה לומר לך לחשה לי ציפור קטנה שישבה על הענף שלי כשהייתי עץ צעיר: "כשמתבוננים מלמעלה הכל כל כך קטן, תמונה שלמה שצוירה ביד אמן. אבל אתה נותן לי נקודת אחיזה כשאני מתקרבת ואתה מקבל אותי באהבה."

את הדבר השני למדתי לאורך שנים רבות מעונות השנה ומשעות היממה: לאחר הצינה והקיפאון מגיעה החמימות והצמיחה. בסופו של כל לילה אפל מגיח האור של יום חדש. למדתי שהחושך תמיד מבשר על האור.

את הדבר השלישי למדתי לאחר שמטר של להבות אש נחתו עלינו כאן משמיים. את זעקות חברי העצים כנראה איש לא שמע, אבל הגזע שלי זוכר היטב. שורשי המחובקים עם שורשי חברי נתנו לנו נחמה, צמיחה רעננה וצעירה צצה מתחת לקליפות העצים שלנו וכמעט כולנו צמחנו בחזרה, אבל חלק התמזגו מחדש עם אמא אדמה ובכל יום השורשים שלנו חשים בנוכחותם.

את הדבר הרביעי אני פשוט חווה בכל רגע נתון. אני מקשיב לכל משב רוח, ליונה הנוהמת ועלה זית טרף בפיה, לכל אגל טל שעל קצות עלי, לכל עלה שנושר, לכל פרח שמניץ וזית שמבצבץ, לכל ענף שמתחיל להישבר, לכל שורש שתר אחר רטיבות, לכל חרק שמחליק על ענפי, לכל אדם שחוסה בצלי, לכל התפילות שאני שומע ממרחקים, לרחשים הנשמעים מתחת לאדמה, לידידי עצי הזית שנמצאים על כל פני תבל ולעצים האחרים שחיים לצדנו בשלווה.

את הדבר החמישי למדתי כאשר במשך עשרות שנים קבוצת עצים ממין אחר ניסו לפלוש לקצה החורשה שלנו. היו מאבקים בין השורשים מתחת לפני האדמה. אחר כך אנחנו פלשנו מהצד השני במאבקים על כל טיפת לחות מתחת לאדמה. בסופו של דבר אימא אדמה לימדה אותנו שיש מספיק מקום לכולנו וצריך פשוט לשים לב מתי השורש שלך פוגע בשורש של האחר. וכאשר זה קורה פשוט להעמיק את שורשיך ולא לפגוע בשורש האחר. זה נתן לנו שקט להרבה שנים לפחות כאן בחלקת האלוהים הזאת.

והעץ המשיך: "את הדבר השישי כבר שמעת מהבן שלך. גם אני למדתי הרבה דברים מהרבה עצים היקרים לי. ענפי קרויים כל העת ללמוד מהחכמה האינסופית של הטבע שסביבי ובי.

והדבר השביעי שאני רוצה לומר לך..."

ההקלטה הסתיימה לפתע, כי הסוללה נגמרה.

"אוי חבל" אמרתי מאוכזב שזה נקטע באמצע.

"לא נורא" ענה לי א', הוא בסך הכול אמר לי "הדבר השביעי שאני רוצה לומר לך הוא שפשוט תקום ותתחיל ללכת".

אז קמתי והתחלתי ללכת חזרה הביתה, לא הרגשתי שום כאב בגב שלי, הרגשתי כאילו אבן נפלה לי מהלב. הטענתי את הטלפון ולאחר מספר דקות שלחתי לך את ההודעה בבוקר".

"הבנתי, אבל אמרת שכואב לך הגב כשהגעת לא כך?" שאלתי אותו

א' חייך וענה לי: אכן כואב לי הגב התחתון, אבל זה כי מתחתי את השריר כששיחקתי עם הבן שלי כדורסל היום לפני שבאתי לכאן.

"תודה" , אמרתי לו "ששיתפת אותי".

"תודה לך על ההקשבה ונראה לי שניפגש בתקופה הקרובה, אולי ביחד אצליח להבין קצת יותר ממה שקרה" ענה לי א'

נפרדנו לשלום, אני הרמתי טלפון לבן שלי ואמרתי לו שאני בעוד רבע שעה מגיע ואם הוא רוצה נשחק קצת כדורסל ביחד לפני ארוחת הערב...