עלייה על הקרקע , נירים, 11 הנקודות

דף הבית > בית המגן >  עלייה על הקרקע , נירים, 11 הנקודות
 
 

גרעין נירים מתיישב במצפה גבולות

קיבוץ ג' שהקים את מצפה גבולות, היה מפוצל בין גבולות בנגב וראשון לציון. לאחר שלוש שנים בנגב, עדיין לא נראה עתיד כלכלי ליושבים בנגב. אנשי הקיבוץ דרשו לעזוב את גבולות ולסיים את פיצול הקיבוץ לשני מקומות נפרדים. דרישתם התקבלה והם עברו ליישוב קבע הנקרא "חצור", ליד גדרה. קיבוץ נירים התבקש לתפוס את מקומם במצפה גבולות. התקיימה שיחת קיבוץ. לא רצינו לוותר על חווית העלייה על הקרקע במקום חדש. ולבסוף הוחלט להסכים על תנאי: "נשב במצפה גבולות, אך בבוא היום, נעלה על הקרקע במקום חדש".

היו בינינו שחלמו על התיישבות בעין גדי. נווה במדבר עם המעיין והמפל קסמו לנו, ובנוסף לכך, במקום זה איבדנו חברים יקרים באסון התפוצצות הרימון.

בתאריך 6.10.46 הוקמו 11 הנקודות בנגב

הוטל על הקיבוץ לפנות את גבולות ולעלות למקום אחר, דנגור, כחמישה ק"מ ממזרח לרפיח. הקבוצה שנשלחה לנגב, מנתה שלושים חברים וחברות, חלקם פלמחניקים וחלקם בני נוער מאירופה, ברובו ניצולי שואה. כל החברים רצו להשתתף באירוע המרגש של העלייה על הקרקע. היה צריך להשאיר חבר אחד לשמור על מחנה הקיבוץ. הוחלט לערוך הגרלה. קיוויתי שמעצרי ברפיח יזכה אותי בפטור מלהשתתף בהגרלה, אבל לא העזתי לבקש זאת. כדרכי, נפלתי בהגרלה. נשארתי לשמור על המחנה.

המדבר קסם לנו. כל אחד מחברי הקיבוץ רצה להיות בנגב. אבל כאמור, לא הייתה שם תעסוקה וגודל הקבוצה, הוגבל. חיפוש מקורות תעסוקה בנגב הביא את הסוכנות בשלב מאוחר יותר להקמת מפעל לליטוש יהלומים בכפר דרום. ליטוש יהלומים הוא מקצוע שאינו מושפע מהמרחק הגיאוגרפי. שם למדו חברים מהישובים השונים בנגב את מלאכת ליטוש היהלומים.

במחנה בראשון לציון, עבדנו כפועלים שכירים בפרדסים ובבית החרושת ללבנים "סיליקט". הוקמו בקיבוץ מפעלים לתעסוקה, כמו רפת לחלב, מסגריה, מוסך לעבודות חוץ ומפעל ליצירת בלוקים. נגזר עלי להישאר בחלק זה של הקיבוץ במושבה.

בעת העלייה על הקרקע, שקעו המשאיות עם הגדרות והצריפים המפורקים, בחולות שלמרגלות הגבעה.

מאחר והיה קיים חשש, שהאנגלים יגיעו וימנעו את העלייה על הקרקע, הוחלט להקים נקודה זמנית למרגלות הגבעה. בימים שלאחר מכן הועבר היישוב לראש הגבעה.

ביקרתי במקום וצפיתי אל עבר רפיח. הגבעות הסתירו את מקום מחנה המעצר, אבל הנוף ומזג האוויר נתנו לי את ההרגשה שחזרתי מנצח אל מקום מעצרי. חברי נירים היו מאושרים בביתם החדש. לא העלנו בדעתנו, שבתאריך 15 במאי 1948, נשלם מחיר כבד, ונאבד שמונה חברים שיהרגו בהגנה על המקום.

וועדת האו"מ ביקרה בנגב בחודש מאי 1947. היה עליה להגיש את המלצותיה לאו"מ לקראת תום המנדט הבריטי. בראש הועדה עמד סנדסטרום השבדי. שמו תאם לנגב המשופע בסופות חול. סיפר לי חבר קיבוץ ניר-עם שהוא וחבריו שוחחו עם יו"ר הוועדה. הם שאלו: "מה יהיו המלצות הוועדה?"

סנדסטרום השיב: "יש בארץ שני עמים. יהודים וערבים. אנו נמליץ על שתי מדינות. האחת לערבים והשנייה ליהודים!"

החברים שאלו: "למי יהיה הנגב?"

סנדסטרום חייך, נכנס למכונית, והראה לחברי ניר-עם, פרח שהחזיק בידו.

הוא שאל: "אתם יודעים מאין הפרח הזה?" והשיב בעצמו: "זה פרח מקיבוץ רביבים. מי שיודע לגדל פרחים כאלה במדבר, הנגב יהיה שלו!"

"סיפור חיי"- שאול גבעולי 
קישור לדף "בית המגן" בפייסבוק