דבלה פרידלנדר- 35 שנה לפטירתו

דף הבית > בית המגן >  דבלה פרידלנדר- 35 שנה לפטירתו
 
 

35 שנה למותו של ד'בלה פרידלנדר –( 02/08/1929 - 22/08/1980)

דבלה היה חבר נירים שנים רבות ועבר לקיבוץ רוחמה שם נפטר ממחלה לפני 25 שנה.

מתוך דף ההנצחה של קיבוץ רוחמה

בשנת 1946 עלה דב במסגרת "עלית הנוער" והגיע לקיבוץ עין החורש, שם התחנך במשך שנתיים ובשנת 1948 בהיותו בן 17, שלושה חודשים לפני מלחמת השחרור, יצא עם קבוצתו לדנגור שבנגב המערבי, כדי לייסד את קיבוץ נירים. בבוקרו של היום ה – 15 במאי 1948 התקיפו המצרים את הקיבוץ הצעיר. דב שהה בעמדתו לבד – כשבקבוק מולוטוב בידו – רעב, צמא ונפחד. שעה שהקרב התנהל בכל עוזו. רק עם רדת הערב, כשנהדפה ההתקפה, נודע לו על החברים שנפלו במערכה, בניהם שלושה מבני קבוצתו. המום אך נחוש, עמד דב בימי המצור ועשה אחר כך את המלחמה כנהג משאית, מוביל מזון, כלי נשק ותחמושת לחיילים בחזית ולא אחת ניצלו חייו בנס. אחרי המלחמה, דב המשיך לנהוג: היה נהג הבית בקיבוצו ומשנת 1951 נהג מן המנין בקואופרטיב " הנגב " בו עבד קרוב לשלושים שנים.

לא לפתע הלך מאתנו דב . לא במפתיע נעלם מקרב משפחתו, מביתו המטופח, מגינתו הפורחת ומנוף יישובי הנגב, עם מכלית החלב הענקית. דב נולד לפני 51 שנים בברלין שבגרמניה, הוריו נפרדו בגיל צעיר והוא נשלח לבית יתומים וחי שם את רוב שנות ילדותו. עם עלית המפלגה נאצית לשלטון, הועבר לצרפת והוא בן 10 ש/נים בלבד. הוא לא זכה לראות שוב את בני משפחתו. אמו ואחותו נספו במחנה השמדה. אביו הצליח להימלט לסין ומשם הגיע לארצות הברית. דב שלא ידע עליו דבר שנים רבות, עלה לבסוף על עקבותיו. אך אביו נפטר לפני שהספיק לפגוש את בנו.

מתוך זכרונות שאול גבעולי על הפעלת המרגמה המיוחדת שדבלה היה אחד ממפעיליה.

יצחק שדה ומרגמה 81 מ"מ מיוחדת במינה

המשלט המצרי בטווח 3,300 מטר הטריד את מנוחתנו. כשהיינו מופגזים בתותחים חיילי אותו משלט היו צופים בנו ומתענגים על המחזה. הציקה לנו העובדה שאנחנו חסרי אונים להגיב. לא היה לנו נשק יעיל לטווח כזה.

המרגמה שחיימקה קיבל כמתנת פרידה מהתעשייה הצבאית שימשה שם לניסויי ירי. דפנות הקנה עבות יותר מדפנות קנה מרגמה תקנית. ראינו בכך אפשרות לירות לטווח יותר רחוק ע"י תוספת מטעני אבק שריפה. הייתה לנו גם מרגמה 81 מ"מ תקנית עם 70 פצצות. בכל פצצת מרגמה יש כדור בליסטי אחד ושישה מטעני אבק שריפה. ניתן להרכיב את ששת המטענים על זנב הפצצה, כדי להגיע לטווח מירבי שהוא 2,750 מטר. המשלט המצרי היה מחוץ לטווח. המרגמה התקנית הייתה מוצבת בשוחה במרכז המוצב, מוכנה להפעלה לכל כיוון. לעומת זאת, המרגמה שהביא חיימקה, הוצבה בתוך בור ליד מקלט חדר האוכל והייתה מכוונת מראש למשלט המצרי. היה ברור שפצצה רגילה בעלת שישה מטענים לא תגיע למוצב האויב. חיימקה הציע שנכניס פצצה עם יותר מטעני אבק שריפה, על מנת להגדיל את הטווח. שיערנו שתוספת מטענים תספק את הנדרש. השאלה היא: כמה מטענים להוסיף ומה יהיה אם המרגמה תתפוצץ. דיפנו סביב קנה המרגמה בשקי חול וסוכם שאחרי שהפצצה תוכנס לקנה, יהיה על חיימקה ועל הרגם השני, דובלה, לקפוץ למען ביטחונם לתוך שוחה. הכול היה מוכן. חיכינו רק להזדמנות מתאימה.

ההזדמנות הגיעה. התצפית הזעיקה אותי ודיווחה שדבר מוזר מתרחש במשלט המצרי. במשקפת ניתן היה להבחין בהעמסת ציוד על משאית ופריקתו בכוח, וחוזר חלילה. נראה היה שיש שם סכסוך. החלטנו לחזק את המריבה בפצצות מרגמה. חיימקה אסף מטעני אבק שריפה מפצצות רבות. הצבתי את שתי מכונות הירייה בעמדת אש לכיוון המשלט המצרי. עמדתי ליד מכונות הירייה והדגשתי שאתן להם פקודת אש נפרדת כאשר פצצת המרגמה תיפגע במשלט האויב.

שיערתי שיידרש טיווח של שתים או שלוש פצצות עד שנגיע לטווח המדויק. כשהכול היה מוכן, נתתי פקודה לירות. הפצצה יצאה מתוך קנה המרגמה והתפוצצה בשטח שלפני המשלט. חיימקה הוסיף מטענים. גם הפצצה השנייה לא הגיעה למשלט אבל התקרבה מאוד. נורתה הפצצה השלישית. ראינו את הפצצה יוצאת מקנה המרגמה כשזנבה בוער באש. חלק ממטעני אבק השריפה לא סיימו את הבעירה בתוך קנה המרגמה ובערו באוויר הפתוח.

זה היה מחזה מלא הוד. עד היום כשאני רואה בטלביזיה שיגור טיל לחלל אני נזכר בירי המרגמה של חיימקה. צעקתי בהתלהבות: "חיימקה, כמה מטענים הכנסת לקנה?" "ארבע עשר מטענים! ענה חיימקה בקור רוח, מה שבטוח בטוח!".

חיכינו מתוחים לנפילת הפצצה. סוף – סוף נחתה הפצצה. היא פגעה במוצב המצרי. מכונות הירייה פתחו באש חזקה. פצצה נוספת נורתה ופגעה במוצב. המשאית והחיילים ברחו ברכב וברגל אל עבר כביש רפיח. התרשמנו שהמוצב ריק.

נאלצנו להפסיק את הירי מטעמי חיסכון במטעני אבק שריפה. החברים שעמדו וצפו במתרחש צעקו בהתלהבות: "צריך רכב!" אילו היה לנו ג'יפ היינו דוהרים למשלט המצרי וחוזרים עם שלל רב. אמרתי לחיימקה לירות פצצה אחת כל עשר דקות כדי לחסוך במטענים. גם מכונות הירייה חדלו מירי והשתרר שקט. לפתע הכריזה התצפיתנית:

"שני ג'יפים שלנו מתקרבים מכיוון מבטחים!".

הלכתי לשער לקבל את פני הבאים. בג'יפ הראשון ישב ליד הנהג יצחק שדה מפקד הפלמ"ח בעבר ומפקד חטיבה 8 בעת ביקורו. זה היה ביקורו הראשון בנירים.

פתחתי את השער והג'יפים נכנסו. הייתי נרגש מאוד. יצחק לחץ את ידי ואמר: באתי לראות איך עובד מתקן המראות המפורסם.

לקחתי את החבורה אל מקלט חדר האוכל. שכחתי לספר על ירי המרגמה ועל המוצב המצרי שחייליו ברחו. הראיתי לאורחים את מתקן המראות.

כדי להמחיש את החשיכה ללא המתקן, כיסיתי את המראה התחתונה. השתרר חושך.

באותו רגע הסתיימו עשר הדקות שהקצבתי לחיימקה והוא ירה פצצה נוספת. הזעזוע וקול הנפץ היו אדירים. חול נשפך מתקרת המקלט על ראשינו.

האורחים התכופפו.

ניסיתי להרגיע את האורחים ואמרתי:

"זאת המרגמה שלנו. אנו יורים פצצה כל עשר דקות". רציתי להמשיך ולהסביר את הסיבות והרקע.

יצחק הפסיק אותי ושאל: "איזה מן מרגמה?"

"81 מ"מ", השבתי.

יצחק הביט בי בחוסר אמון: "לא יתכן! מרגמה 81 מ"מ לא משמיעה פיצוץ כזה."

"זו מרגמה מיוחדת שיורה פצצות עם 14 מטעני אבק שריפה" עניתי.

יצחק שדה ביקש לראות את המרגמה.

מתקן המראות הגאוני, נשכח וירי המרגמה הפך לאטרקציה העיקרית.

הסברנו ליצחק שדה, שכדי להגיע לטווח 3,300 מטר, הוספנו מטעני אבק שריפה.

בינתיים התאספו הפלמחניקים סביב יצחק שדה. מישהו לחש לי: "תציע לו פגישה ושיחה עם הפלמחניקים ובינתיים נקפוץ עם אחד הג'יפים למוצב המצרי לאסוף שלל. הרעיון מצא חן בעיני.

יצחק שדה התנצל ואמר שהם ממהרים. הייתה לי הרגשה שיש לו ביקורת קשה, על שימוש בלתי אחראי במרגמה.

כשיצחק נפרד לשלום הוא שאל: "מה חסר לכם?"

"אין לנו נשק אנטי טנקי." השבתי.

הם עלו על הג'יפים. יצחק הודה לנו על האירוח ונסע.

נאלצתי להפסיק את אש המרגמה כי כמעט לא נותרו לנו מטעני אבק שריפה. כל פצצה גזלה מטענים של פצצות נוספות.

בשלב זה הופיע בשטח טור של עשרה טנקים מצריים מדגם לא מוכר. הם התקרבו לטווח 800 מטר, התפרסו מולנו בעמדות ופתחו באש. מיהרנו לעמדות. צוות המרגמה התקנית, התכונן לירי. ראינו את החיילים המצרים חוזרים אל המוצב הנטוש בחיפוי אש הטנקים. המצב חזר לקדמותו. אש הטנקים לא גרמה נזק. שקט השתרר.

למחרת הגיע ג'יפ ובו נהג וקצין שהציג עצמו כמפקד הפלוגה המסייעת של חטיבה 8. הוא אמר: "הבאתי לכם מתנה ממפקד החטיבה". הוא הראה ארגז ובו נשק אנטי טנקי, פיאט ופצצות. שמחנו. סוף סוף יהיה לנו נשק אנטי טנקי.

אחר כך הוסיף הקצין ואמר: "יצחק שלח אותי ללמוד איך יורים במרגמה 81 מ"מ לטווח של שלושה וחצי קילומטר".

הייתה זו תשובה לשאלה ששאלתי את עצמי: מה חושב יצחק שדה על ירי במרגמה עם 14 מטעני אבק שריפה?

הופעת פלוגת הטנקים המצרית, בגזרה שלנו הפתיעה אותנו. הטנקים. שחיפו על תפיסת המוצב מחדש, היו טנקים קלים מתוצרת ארצות הברית מדגם לוקסט. הם נראו כטנקי שרמן קטנים. לא ידענו על קיומם בצבא המצרי.

קישור לדף בית המגן בפייסבוק