סילוקם של ה"סְנֶאִיסְטִים" מנירים
הקיבוץ עבר משבר פוליטי הקשור בעיקרון הנקרא "קולקטיביות רעיונית" בתנועה הקיבוצית. הבסיס לעיקרון זה, הייתה המחשבה שמסגרת החיים הקיבוצית מחייבת גיבוש עמדה פוליטית ואידיאולוגית, המחייבת את כל החברים. קיבוץ נירים לא היה קנאי לאידיאולוגיות פוליטיות. תיאוריות ומושגים כמו מרכסיזם וציונות התקבלו בגיחוך ובסלחנות. הקיבוץ שאיבד חברים יקרים במלחמת העצמאות קיבל כמובן מאליו את הדומיננטיות של האידיאולוגיה הציונית על האידיאולוגיה של מלחמת המעמדות.
הייתה קנאות פטריוטית וחברתית. חוקי השוויון גורסים שאין לחברים אפילו בגדים פרטיים. היה איסור חמור לעשן. הייתה זו, נכונות מוחלטת לעשות כל מה שצריך כדי להגן על הקיבוץ וערכיו. לדוגמא: סולק חבר יקר שנתפס מעשן. היה איסור מוחלט לקבל כל מתנה, כגון שטיח קטן לרצפה, טרנזיסטור או שעון. מאידך, קיבוץ נירים לא היה קנאי ביותר להשקפות שונות בתחום הפוליטי.
בשנות החמישים, עלה נושא אידיאולוגי הקשור בשמו של המנהיג משה סנה. התומכים בהשקפותיו של משה סנה, נקראו סְנֶאִיסְטִים. הם האמינו במשטר הסובייטי ללא כל ערעור. הויכוח על נושא זה בנירים, היה נינוח ונראה לא רלבנטי. איש לא ניסה לכפות על חבריו את השקפותיו. היה אפילו כנוי חיבה ולגלוג לחבר מהגרעין הבולגרי שהעריץ מנהיג קומוניסטי יהודי בולגרי בשם משה פיאדה. חבר זה כונה בחיבה על שמו של פיאדה ואיש לא ראה בכך פסול, ובוודאי לא עילה לסילוק מהקיבוץ.
באותה תקופה, הוזמנתי למזכירות הקיבוץ הארצי, שם פגשתי את שייקה מקיבוץ מסילות. הוא הציג את עצמו כממונה על הביטחון הפנימי בקיבוץ הארצי. אם אינני טועה, היה זה לאחר שהשב"כ הטמין מכשירי האזנה במשרדי הקיבוץ הארצי ואורי אבנרי טבע על דפי עיתון "העולם הזה" את הביטוי "מנגנון החושך".
שייקה אמר לי שהתמניתי ע"י הקיבוץ הארצי כאחראי על ביטחון הפנים בנירים. הייתי אז מרכז משק ושאלתי מדוע אני הוזמנתי ולא מזכיר המשק. שייקה הסביר שהמנוי הוא אישי ואינו פונקציה של התפקיד בקיבוץ. הוא אמר שעלולה להיות חתירה וריגול במסווה של חברים המצטרפים לקיבוץ. הוא נקב בשמו של חבר קיבוץ, יוסף, עולה מקובה ואמר שהוא ככל הנראה, מרגל. אני זוכר שהסיפור נראה לי מופרך ואפילו משעשע. שאלתי את שייקה אם יש סכנה שהמרגל הקומוניסטי ידווח לשולחיו כמה פרות יש בנירים. יוסף היה חבר נאמן ובחור סימפטי שעבד בענף חקלאי, התחתן בנירים, הקים משפחה ובסופו של דבר, עזב. עד היום לא סיפרתי לו על שטות זו.
שייקה ביקש שנעקוב אחרי הדואר הנכנס והיוצא ואם יש מכתב חשוד נפתח אותו (באדי מים) ונעיין בו. זה נראה לי הזוי לחלוטין אבל כדי לא למעול בתפקיד שהוטל עלי, סיפרתי על כך לחנלה' שעבדה במזכירות. ביקשתי שאם היא תיתקל במכתב חשוד, שתראה לי אותו. לא ידעתי להסביר לה, מהם סימניו של מכתב חשוד וסיפרתי על החשד המגוחך ביוסף והסברתי שמכתבים אליו וממנו אולי יכולים לעניין אותנו.
למרות כל האמור לעיל, היה משבר פוליטי בנירים. התברר שׁהַסְנֶאִיסְטִים ניהלו פעולה יזומה של ארגון והסברה, כדי לשכנע חברי קיבוץ להצטרף אליהם. היה זה מאבק מתוכנן הפוגע בלכידות הקיבוץ ומאיים בפילוג. התופעה התפשטה בקיבוצים, ובחלקם הובילה לפילוג קשה.
בחודש נובמבר 1952 התפרסם משפט פראג, המלווה בעלילות נגד הציונות, עם נימה אנטישמית מובהקת. מרדכי אורן, איש הקיבוץ הארצי היה אחד הנאשמים במשפט ו"הודה" בריגול נגד צ'כסלובקיה. 11 מהנאשמים נידונו למיתה. מרדכי אורן, שהיה עד התביעה נידון ל- 15 שנות מאסר. משפט זה התקיים לאחר שבאוגוסט 1952 הוצאו עשרות אישים יהודיים להורג בברית המועצות, רובם אנשי רוח ותרבות בולטים. בינואר 1953 נאסרו במוסקבה 9 רופאים מתוכם 7 יהודים. העלילו עליהם שהם ניסו לפגוע במנהיגים סובייטים. משפט זה נראה כצעד אנטישמי מובהק.
הסְנֶאִיסְטִים טענו שהם מאמינים במשפטי מוסקבה וגם במשפט פראג. יום אחד, הגיע בהזמנתם, נמרוד אשל הפלמחניק, להרצות בנירים על מרד הימאים שהוא היה אחד ממנהיגיו.
המכנה המשותף לשמאלנות הקומוניסטית ולמרד הימאים, היה ההתנגדות למפא"י ולבן גוריון שניסה לשבור בברוטאליות, את הימאים.
כמה ימים אחרי אותה הרצאה, אמרה לי חנלה', שהגיעה גלויה מנמרוד אשל לחברים שנודעו באהדתם לברית המועצות. היא הייתה סבורה שתוכן הכתוב מעניין וקצת מוזר.
נמרוד הודה לחברים שהזמינו אותו והמריץ אותם לפעילות הסברה נוספת, בתוך הקיבוץ. תוכן הגלויה וסגנונה העיד על התארגנות הסברתית.
עבור תנועת השומר הצעיר, הייתה זו דילמה, אם לפסול את משפט פראג שבו מרדכי אורן "הודה" באשמה, כאילו הוא מרגל עבור בריטניה ולהכיר בכך שה"הודאות" של האנשים, הינן שקריות ולהסכים שמשפטי מוסקבה ופראג הם משפטים מבוימים. היתה בכך גם הודאה באנטישמיות הרווחת במשטר הסובייטי.
משה סנה, שעמד בראש הפלג השמאלי במפ"ם, סבר שעלינו להצדיק את המשטר הסובייטי בכל מעשיו. מנהיגי השומר הצעיר, כמו יעקב חזן, קבעו שזוהי עלילה שקרית על מרדכי אורן. נשלחתי כנציג הקיבוץ לוועידה בקיבוץ עין החורש שעסקה בנושא זה.
יושב ראש הועידה היה יעקב חזן. אחד המשתתפים, אליעזר פראי, עורך על המשמר, נאם בהתלהבות ותמך בקביעות משפט פראג. הוא זעק בהיסטריה דמגוגית, שמי שאומר שמרדכי אורן אינו מרגל בריטי, פוסל בדיעבד את משפטי פראג ומוסקבה. איש כזה, הוא "טיטואיסט". פראי זעק את המילה טיטואיסט מספר פעמים כאילו שמוסכם על כולם שטיטו הוא גרוע מכל.
הייתי המום. לא הבנתי מה פסול מצא אליעזר פראי בטיטו. אחרי הכל, גם השומר הצעיר, אינו חלק מהמפלגה הקומוניסטית. יש לנו דרך משלנו אל "עולם המחר" כמו לטיטו. רווח לי כשיעקב חזן השיב לפראי, בלגלוג. הוא חיקה אותו בצורה נלעגת בזעקת האימה "טיטואיסט". כולם צחקו. בסיום הועידה שם חזן את כל משקלו האישי על האמירה שחזר עליה מספר פעמים: "מרדכי אורן הוא זך כבדולח. מי שאומר אחרת, מעליל עליו עלילת שווא ואין מקומו בינינו". נסעתי בהרגשת הקלה לנירים.
בקיבוץ הארצי התקבלה החלטה אדמיניסטרטיבית הקובעת שכל מי שמאמין למשפט פראג ומצהיר על כך, אין מקומו בינינו. הויכוח חדל להיות אידיאולוגי על השקפות עולם, אלא על חפותו של מרדכי אורן.
ב -3 במרץ 1953 מת סטלין. חודש לאחר מותו, שוחררו הרופאים היהודיים במוסקבה. הלכתי אל חדרם של ויוי ואברהם קציר. שניהם אנשים נבונים ואידאליסטים. בחדרם הייתה תלויה על הקיר תמונה גדולה של סטלין "שמש העמים". קיוויתי שהמציאות החדשה תשנה את השקפתם על משפטי הראווה. אמרתי להם: "מזל שסטלין מת והרופאים ניצלו!" ויוי השיבה בצער: "כואב לי שסטלין מת לפני שנחשפה האמת. הוא מת ולא ידע שהרופאים חפים מפשע".
בדיון בנירים השתתף חברי הטוב, אלי לבל, שחזר מצרפת. הוא אמר שידוע לו ממקורות שאיננו יכול לפרטם, שמרדכי אורן אכן היה מרגל בריטי. אני טענתי באותו דיון שאם כך הדבר, אלי לבל חייב להיפגש עם יעקוב חזן ולהציג לפניו את הידע שלו ואת מקורותיו. אלי לא היה מוכן לעשות זאת. הוסבר לאלי שעליו לבחור בין השתים: שיצהיר שהוא מאמין בחפותו של אורן, או שייפגש עם יעקב חזן וישכנע אותו שהוא טועה, ואורן אכן מרגל בריטי.
התהליך הפוליטי של איתור חברים הרואים את עצמם כחלק מקבוצת סנה ולבסוף סילוקם מהקיבוץ, נמשך זמן רב ובסיומו, עזבו חברים אלה את הקיבוץ. בין העוזבים היה גם אלי לבל וזוג חברים אישיים שלי: ויוי ואברמצ'יק קציר.
במסגרת הקולקטיביות הרעיונית, הכריז הקיבוץ הארצי על משאל בתוך הקיבוצים. קראו לזה "רפרנדום". הופץ מסמך שהבדיל בין ציונות סוציאליסטית לבין הזדהות קומוניסטית. נאמר שכל מי שאינו מקבל את עיקרי המסמך צריך להסיק מסקנות ולעזוב את הקיבוץ. בין השמאלנים, היו שהחליטו להישאר בקיבוץ. "לא בוער", אמר אחד מהם, "נוכל לעזוב מתי שנרצה". הקיבוץ קיבל זאת ללא בעיות.
לסיכום, הקיבוץ לא זרק ולא גרש את הסְנֶאִיסְטִים. במישור האישי היה צער של רבים על חברים טובים שעזבו מרצונם על פי השקפת עולמם, בעקבות הרפרנדום.
הקיבוץ הפסיד למעלה מעשרה חברים טובים וערכיים. אין לי ספק בתבונתם של חברים מבין הסְנֶאִיסְטִים.
הערצה זו למשטר הסובייטי ולסטלין, קשורה לכך, שרק בזכות ברית המועצות, הצליח העולם הדמוקרטי להתגבר על היטלר. כשסטלין מת שלחו אנשי הקיבוץ המאוחד מכתב השתתפות נוגע ללב למנהיגות הסובייטית.
שנים אחרי שעזבתי את הקיבוץ, יצרתי קשר עם אברמצ'יק וויוי. חידשנו את החברות בינינו. הם נטשו מזמן את האידיאולוגיה הקומוניסטית. העדפתי לא לשוחח איתם על נושא זה.
לשמחתי ניתנה לי האפשרות לסייע להם. בנם סולק מקורס קצינים מ"סיבות ביטחוניות" (הוריו נחשבו לקומוניסטים). פניתי לביטחון שדה, אמרתי שאני ערב לו והמלצתי על החזרתו לקורס. לשמחתי צה"ל קיבל את המלצתי והרוויח קצין נבון ויעיל. אני ראיתי בכך נחמה חלקית על העוול שגרמנו להם ולסְנֶאִיסְטִים האחרים בכפיית העיקרון הפסול והאנטי דמוקרטי של "קולקטיביות רעיונית".
קישור לדף "בית המגן" בפייסבוק
מתוך זכרונות מירי גטר-קיבוץ הראל-יש גם על פרשת סנה
הנהגת הקיבוץ הארצי מול 'משבר סנה' - אלי צור