אמנון רוזנברג ז"ל - מועדוןקרב/עומר גלילי- יחדיו

דף הבית > בית המגן >  אמנון רוזנברג ז"ל - מועדוןקרב/עומר גלילי- יחדיו
 
 

מועדון קרב / עומר גלילי

מועדון הקראטה של אמנון לא היה דומה לשום חוג אחר - רק מי שהיה שם יודע באמת למה אני מתכוון. לא מעט שנים עברו מאז נסגר המועדון בסוף שנות ה-90. הרבה דברים השתנו. המועדון נשכח מהתודעה ואמנון נהרג. אבל את הסיפור של המועדון חייבים לספר, כדי שכולם ידעו - מי היה אמנון ואיזה תפקיד חשוב היה לו בחייהם של עשרות נערים רבים שבשבילם המועדון היה חוויה אדירה ולחלקם אף גלגל הצלה.
*כותרות המשנה הן המספרים 1 עד 10 ביפנית.

איץ'

שעת ערב. אני יוצא מבית הורי ונוסע מהר באופניים ללא הילוכים. עולה על הכביש הראשי, עוצר מול המטווח בחריקה ומוריד את הרגלית. אני נכנס פנימה, פונה שמאלה וחוצה את מועדון הקליעה הישן. עוקף מימין את שולחן הפינג-הפונג שתקוע באמצע המעבר ומתיישב על הספסל הקטן שצמוד לקיר אולם הקראטה. אני חולץ נעליים, מוריד את הבגדים שעלי ולובש את מכנסי הקראטה הלבנים ושם חגורה. בלי חולצה כמובן. את זה למדתי מהגדולים. בהתחלה, כששאלתי אותם 'למה בלי'? הם חייכו והסבירו לי שיותר נוח להתאמן ככה. כשהשתפשפתי קצת הבנתי את הסיבה האמיתית- ככה אתה יכול לראות את השרירים שלך מול המראה בזמן האימון. בזמן שאני מתארגן בחוץ אני מקשיב לקולות שבאים מתוך אולם הקראטה. אם מבפנים עולה קול רעש חזק: "בום. בום. בום" שמלווה בשקשוק עצבני של שרשרת כבדה - אז רועי או דור כבר הגיעו והם מקפלים את השקים לשניים עם הבעיטות החזקות שלהם. אם יש שקט - והקול היחיד שעולה מתוך האולם הוא זמזום תאורת הניאון הישנה – אז אני יודע שרק אמנון בפנים, מתרגל בריכוז רב את הקאטות שלו. אני קד קידה קצרה לכיוון המזרונים, ונכנס לאולם הקראטה בשקט כדי לא להפריע.

כבר מגיל צעיר מאוד למד אמנון רוזנברג לפתח אינסטינקטים הישרדותיים. הוא נולד בשנת 1957 בשכונת נווה עוז בפתח תקווה להורים ניצולי שואה. המצב הכלכלי בבית לא היה טוב והאווירה מצד הוריו לא היתה פשוטה. כשאמנון היה בן 3 עברה משפחתו להתגורר בבאר שבע בשכונה ד'. בגיל 12 הוא הפסיק את לימודיו והחל לעבוד בתור מחלק חלב כדי לעזור למשפחתו. בתור נער צעיר סבל אמנון מהצקות של נערים אחרים בשכונה שאהבו להקניט אותו ולהפיל אותו מהאופניים. כשהיה בן 14 הוא הלך ללמוד קראטה כדי להגן על עצמו והתאהב. שיטת הקראטה שאותה למד נקראת "גוג'ו-ריו" – שיטת לחימה יפנית שפותחה באי אוקינאווה ומבוססת על קראטה חזק שהחלק המרכזי בו הוא קרבות. באותה תקופה ענף הקראטה בישראל היה בראשית דרכו. השיעורים הראשונים נערכו על המדשאות באוניברסיטת בן גוריון הצעירה הסמוכה לביתו. מרגע שאמנון החל להתאמן פסקו ההצקות. עם הזמן הוא עבר להתאמן אצל אלברט, חברו ומורהו, בתוך אחד המקלטים בשכונה. בשנת 1979, במהלך שירותו הצבאי התחתן אמנון עם טל ובשנת 1980 עברו השניים לגור בקיבוץ נירים. למרות זאת המשיך אמנון לנסוע בקביעות לבאר שבע ולהתאמן אצל אלברט. לאחר מספר שנים שגר בנירים התעורר בו הרצון להעביר את הידע שרחש לבני הקיבוץ והמועדון בנירים נפתח.

ני

"האימונים הראשונים התקיימו במקלט הישן שנמצא מול מועדון הנעורים", נזכר גיל בורשטיין (41), "רונן, אחי הגדול היה התלמיד הראשון של אמנון והוא משך אותי בגיל 11 להצטרף אליו וללמוד קראטה. התחום הזה היה חדש לי לגמרי ומאוד שמחתי על הזדמנות ללמוד את זה - ועוד בנירים. התחלנו ללמוד מהבסיס והתאמנו בשיטת "פול-קונטקט" (מגע מלא). בהתחלה אני זוכר שמאוד פחדתי מאמנון - הוא נראה לי אז בן אדם מאיים כזה". בהדרגה הצטרפו למועדון של אמנון עוד ועוד תלמידים מנירים ביניהם: בועז רם, עומרי אחיטוב ז"ל, עופר אחיטוב, אלון וולוזני, רועי פופוול, סמדר עציון, זאביק עציון ז"ל ועוד מתנדבים ונערים מחברת הנוער. "בשלב הראשון זה היה יותר בשביל הכיף", נזכר עופר אחיטוב (52), "התאמנו על הפרקט של האולם ספורט בלי מזרונים או אביזרים כלשהם. עם הזמן האימונים הפכו ליותר ויותר רציניים והגיעה דרישה מהצד שלנו לקבל חליפות, חגורות ותארים". כשהחלו להצטרף למועדון גם חניכים מתוך המוסד החינוכי מעלה הבשור וממושב עין הבשור, ביקש אמנון מהקיבוץ לקבל מקום גדול יותר. הקיבוץ נתן לאמנון את מבנה הלול הישן שנותר צמוד למועדון הקליעה ברובה אוויר והקצה לו תקציב לקניית מזרונים לכיסוי הרצפה. עם עזרתם של חניכי הקראטה אמנון שיפץ במרץ וביסודיות את המבנה והפך אותו מלול נטוש ומלוכלך למועדון לתפארת. הוא כיסה ביריעות בד את הריבועים הגדולים בקירות הלול, הכניס שקי חבטות גדולים וחיבר לקיר מוטות ברזל לכפיפות בטן ועליות מתח. הוא בנה משקולות ידיים שעשויות מפחיות שימורים עם יציקת בטון ומקלות של מטאטא לאחיזה, תלה שני לוחות אנכיים שעליהם רשומה ההגייה בעברית של הספירה מאחת עד עשר ביפנית ותלה מראה גדולה שכיסתה את כל הקיר המערבי. "כל האולם ומשטח המזרונים הזה היה בשבילי משהו - זה נראה לי אז כמו זהב", נזכר חן לביא. "אני זוכר שיום אחד אמנון הביא למועדון מגנים לשוקיים ולכפות הידיים – זה היה חידוש, זה היה משהו מיוחד".

סאן

עם הזמן החל המועדון לצבור תאוצה והתלמידים החלו להתקדם לחגורות הגבוהות ולקצור הישגים בתחרויות. עופר שממשיך להתאמן גם היום בקראטה בשיטת ה"גוג'ו-ריו" כדרך חיים ומחזיק בדרגת "דאן 2" מסביר קצת על שיטת הדירוג בקראטה: "בחגורות הבהירות יותר המבחנים הם בעיקר על ידע בסיסי של טכניקות וקאטות. בחגורות היותר מתקדמות המבחן מתבסס על סיבולת. בחגורה חומה ושחורה זה כבר מתבסס על הרבה דברים – סיבולת, ידע טכני, יכולת של עמידה בעומסים של קרבות וספיגת מכות. במבחן לחגורה שחורה אתה יכול להשתתף ב- 30 קרבות ויותר, תלוי בגיל שלך, במאמן שלך ובשיטה שאתה לומד". לא מעט מהתלמידים של אמנון הגיעו אף לדירוג של חגורה שחורה שאליה ניתן להגיע רק לאחר שנים של אימונים ורמת מיומנות גבוהה מאוד. החגורה השחורה מסמלת בין היתר את המעבר של החניך לדרגה שבה הוא יכול להפוך למורה. החניכים שאמנון סבר שהגיעו לרמה המתאימה נבחנו לחגורה שחורה במועדון של אלברט בבאר שבע. "אלברט בכלל היה דמות", נזכר גיל, "הוא היה מין סוג של בן אדם, אין לי הגדרה אחרת. כל החיים שלו זה קראטה". דור רוזנברג, בנו של אמנון החל להתאמן בקראטה כבר בגיל 6 בשביל לשפר את הקואורדינציה וניגש לבחינה לחגורה שחורה כבר בתור נער צעיר. הוא מתאר את רגעי הבחינה במקלט המחניק בבאר-שבע: "היו שם המון תרגילים של כושר ותרגילי טכניקות בקראטה שנמשכו בערך 3 שעות - רק לאחר מכן התחיל החלק של האקשן: התקפות עם סכינים, מקלות, התקפות נגד שניים, נגד חגורות שחורות. פיצוצייה. בקרב הראשון רק הגנתי על עצמי עד שתחזור לי הנשימה אחרי תרגילי הכושר. בקרב שני אם אני זוכר נכון, פתחתי מישהו עם "הורו-מאוואשי" (בעיטה מסובבת) לפרצוף – משם זה המשיך בסדר. אחרי שסיימתי את הבחינה בהצלחה וקיבלתי חגורה שחורה חשבתי שיכולתי לתת יותר. המבחן לא גמר אותי, מצד שני זה לא היה פייר שאחרי 3 שעות של בחינה נותנים לך לעשות קרבות נגד מורים -כי כשאתה חלש וגמור אז זה לא חוכמה בשבילם לנסות לזיין אותך. אולי זה שהייתי הבן של אמנון שכולם הכירו - רק הוסיף לזה".

צ'י

הקראטה של אמנון לא היה דומה לחוגים הסטנדרטיים שהתנהלו במועצה בתשלום, אלו שאורכים שעה וחצי וזהו – זה היה הרבה מעבר לזה. כפי שמספר ידיד (41) שגדל בחברת הנוער ואומץ ע"י משפחת לביא (זכור בנירים בשם "אנוש"): "נירים הייתה בשבילי חממה, בעיקר ביחס למקום שממנו הגעתי. גדלתי בבאר שבע ושם הייתי ילד שתמיד הסתבך. גם כשהגעתי לנירים היו לי לא מעט מאבקי כוחות ומכות עם ילדי אחרים מחברת הנוער. יום אחד הזמינו את כל ילדי חברת הנוער לרחבה בבריכה לשיעור ניסיון בקראטה . זה היה כשהייתי בן 12. אמנון ביקש מאתנו לשכב על הגב ולהרים את הרגליים כלפי מעלה ב-90 מעלות. היה לי מאוד קשה, כל הגוף שלי רעד. מאותו יום ואילך סיימתי עם התגרות", הוא נזכר בהתרגשות, "אף אחד כבר לא התקרב אלי. הקראטה נתן לי המון ביטחון". במפגש הקראטה הבא שאמנון ערך לילדי חברת הנוער הגיעו רק שניים. אמנון החליט לקחת אותם לקבוצה הגדולה שאימן. כשידיד נזכר מה גרם לו להתאהב במועדון הקראטה הוא צוחק, "זה קודם כל אמנון, שהיה בנאדם שנורא נורא אהבתי. היינו ממש חברים. אני עדיין אוהב אותו, יש לי חסד נעורים אליו. אמנון היה בנאדם עם המון המון אהבה, אדם גדול, חזק וגמיש - שידע להעביר את החומר. לא הייתי מפסיד שום אימון, הקראטה היה בשבילי מסירות. לי לא היו אבא או אימא בנירים שחייבו אותי ללכת לחוג – הלכנו בגלל שהיה לנו כיף שם. היינו קבוצה מאוד מגובשת, התאמנו שלוש פעמים בשבוע: בימי ראשון, רביעי וגם בשבת ב-7 בבוקר - שזה היה הכי קשה. היינו באים ומתפרקים שם - אמנון ממש השחיז אותנו שם".

גיל מספר: "האווירה במועדון הייתה מאוד רצינית אבל גם היה מלא פאן וצחוקים. זה היה מין מקום שיצא לך הרבה להכיר אנשים שלא היית פוגש בסיטואציות אחרות, בין אם זה אנשים בקיבוץ מגילאים שונים משלך ובין אם זה אנשים מהמושבים ומהקיבוצים ליד". הקשרים בין החניכים של אמנון לא הסתיימו בתום האימון והמשיכו גם לאחר מכן, כפי שמספר עופר, "לא פעם לאחר מכן היינו יושבים ושותים בירה – היה הווי כזה של הקבוצה". חן לביא רוצה להבהיר את הנקודה: "אמנון מאוד השקיע באנשים שבאו ללמוד אצלו. זה היה החוג היחידי שהחזיר אותך הביתה בסוף האימון. כשהיינו מגיעים להתאמן בנירים בזמן הלינה במוסד ונתקעים ללא הסעה - אמנון היה לוקח אוטו גדול ומסיע אותנו וגם מפזר את החבר'ה מעין הבשור לבתים שלהם. התלמידים שהיו בקראטה לא היו ה"מיינסטרים" - זה לא החבר'ה שהיו הולכים לשחק כדורגל או כדורסל. בתקופה שלי התאמנו זאביק, פפה, אנוש (ידיד), גיל – אלו אנשים שהקראטה התאים להם כמו כפפה ליד".

גו

שיעור הקראטה אצל אמנון היה בנוי לרוב בצורה קבועה. "היינו מגיעים, מחליפים בגדים. קידה עם כולם, חימום ומתיחות ומתחילים סטים של תנועות. כולם עומדים בשורה או שורות ועושים סטים של תרגילים. בין לבין כל הזמן עשינו כושר – שכיבות שמיכה, מתח וכדומה. אחר כך היינו עושים כל מיני סטים שבהם אחד תוקף והשני מגן וכאלה." נזכר דור. "אמנון בא ממועדון בבאר שבע שהסגנון קראטה שלהם היה מאוד אגרסיבי. זה היה יעני מכות באר שבע אתה מבין?", מספר בועז רם (57). השיטה האגרסיבית של אמנון הרחיקה חלק מהאנשים שחשבו ללמוד קראטה ונרתעו מהמגע ומהפחד לפציעות אך מנגד היא גם משכה לא מעט אחרים. "היו הרבה פגיעות אבל זה היה חלק מהעניין, זה לא ממש הרתיע אותנו - ההפך זה מה שהניע אותנו אולי להצטיין יותר כדי להימנע מהפגיעות", מספר עופר ומסביר "ככל שהרמה שלך בקראטה יותר גבוהה כך אתה פחות פוגע באחרים וגם נפגע פחות – בד"כ מי שפוגע ונפגע זה החגורות הלבנות והבהירות יותר". גיל מוסיף: "היה מין מתח ולחץ באימונים כי כשהיית עולה לקרבות ידעת שיש אפשרות שתיפגע וכמובן שאתה גם רוצה לנצח אז המתח נבנה". "תראה, זה קראטה פול-קונטקט", אומר דור שלא מבין מה העניין, "יש לך ידיים ואתה צריך להגן על עצמך, מה לעשות? אם לא מתאים לך - אז לך תלמד בלט".

רוק

"אמנון לא דיבר על זה, אבל אני חושב שמאוד היה חשוב לו שאתה בתור חניך שלו תמצה את כל הפוטנציאל שבך", מספר חן לביא, "אני חושב שהוא ראה בזה סוג של הישג, לדחוף אותך עד הקצה ולהכניס מולך אנשים שיותר גדולים ממך ויותר מבוגרים ממך בחוג. הוא יכל להתגנב מאחוריך באמצע שאתה מבצע תרגיל ולתת לך איזה קיאקוסוקי בין הצלעות - מה שנקרא. היית צריך לחזק את שרירי הגוף שלך בכל פעם שאמנון עבר לידך". לאמנון היה מקל דק שבו היה נעזר על מנת לבצע הדגמות או כדי לתקן תנוחות ועמידות של תלמידים. זה לא היה נדיר לקבל הצלפה קטנה בעקב כאשר אמנון רצה שתרחיב את הפיסוק בעמידת המוצא. כשהחניכים היו מבצעים תרגיל כושר של חיזוק שרירי הבטו והיו שוכבים על הגב ומרימים את הרגליים - אמנון היה עובר בין כולם ונעמד להם עם כל משקלו על הבטן. ההיגיון היה שתחזיק מעמד כי ידעת שלא כדאי להרפות. "לפעמים היו לו כל מיני תרגילים מיוחדים" נזכר חן, "הוא היה אומר לנו להיצמד עם הגב לקיר ולכופף ברכיים בזווית של 90 מעלות ולהחזיק בתנוחה הזו עד שהוא אומר להפסיק –כשהיית מסיים עם זה היית תפוס לגמרי. היינו עושים גם מתיחות משותפות שאחד מצמיד לשני את הרגליים אל הקיר, וגם תרגילי כפיפות בטן שתוך כדי נותנים לך אגרופים לבטן – מי עושה היום דברים כאלה?".

סיץ'

לא מעט אנשים שהתאמנו אצל אמנון זוכרים סיטואציות בהן חבר'ה עפו מבעיטה דרך החורים הגדולים בקירות מעבר לקיר שמחוץ לאולם. הבחור שנפל היה צוחק, מנער מעליו את האבק וחוזר חזרה לאולם. אולם פה ושם התרחשו גם גם פציעות חמורות יותר. "יצא לי לדבר עם אמנון כמה פעמים, כי הוא היה נכנס בי וברונן בורשטיין חזק מאוד במהלך האימון", נזכר בועז, "אני זוכר שהוא אמר לי באגביות 'אתם חבר'ה גדולים אתם יכולים לספוג'. פעם עשיתי עם אמנון קרב והוא ניסה לעשות עלי איזה תרגיל, התחמקתי והצלחתי להפיל אותו מול כולם. לאחר ההפלה סימנתי מעליו מכה לפנים. עכשיו כשאתה מסמן לאזור הפנים אתה לא יכול לתת מכה חזקה. אתה מגיע לפנים, נותן נגיעה ומתרומם. אז כשהתרוממתי היה מין 'קאט' וחשבתי שזהו, סיימנו את המהלך. בשלב הזה, אמנון הרים את הרגל שלו ונתן לי בעיטה עם העקב שלו לצלעות שזה דבר מאוד קטלני. נשברו לי 2-3 צלעות והפסקתי לנשום. אמנון ניגש מיד להנשים אותי ע"י לחיצה ופתיחה של בית החזה עם הרגליים. לאחר שקצת התאוששתי ראיתי שהוא הצטער ושזה התפלק לו. זה לא היה מכוון, זה היה מצב של איבוד שליטה מצדו. זו הייתה בעיטה של אגו". סמדר עציון, שהייתה בין הבנות הבודדות שהתאמנו בחוג מספרת גם על פציעה שעברה במהלך אימון: "אמנון תמיד לימד אותנו לסגור את כף היד כשמגנים כדי שהאגודל לא יישבר. פעם אחת כשעשיתי קרב מולו, הוא בעט לכיווני והגנתי בטעות עם יד פתוחה – מהמכה שקיבלתי נשברה לי אחת העצמות באגודל ונאלצתי להפסיק להתאמן". ידיד שגם חווה פציעה במהלך אחד הקרבות מספר: "לי הלך המיניסקוס בגלל החמור הזה, פפה (רועי פופוול) שפעם אחת הטיל אותי חזק על המזרון. רועי היה חאנג' - כזה שבלי כוונה היה פוצע אחרים" מספר ידיד ומיד עובר להחמיא לרועי, "הוא היה חזק מאוד, הייתה לו טכניקה מעולה של תנועה עם האגן ובעיטות מעולות. רועי לא היה עולה חגורה, חגורה כמונו. בגלל שהיה מוכשר - פפה היה קופץ חגורות. אחת הפציעות המפורסמות בהווי המועדון קרתה דווקא לאמנון. במהלך קרב באימון רועי בעט בו בטעות לתוך המפשעה וכמעט הוציא אותו מוועד הורים. "אני זוכרת טוב את המקרה הזה", מספרת טל רוזנברג, "זאביק עציון זכרונו לברכה הוקפץ במהלך חג שבועות לקחת את אמנון עם האמבולנס לבית החולים. לאחר מכן נדרשו לאמנון מספר חודשים כדי להחלים מן הפציעה. הוא לא הבין מאיפה זה נפל עליו".

אץ'

אמנון היה אדם של עקרונות שלא פחד להגיד את דעתו. גם מי שלא התאמן בקראטה, ידע שאמנון יכל להצליף עם הלשון שלו בצורה מכאיבה לא פחות מאגרוף: "לאמנון לא היו עצמות בלשון", נזכר ידיד, "אני חושב שבקיבוץ לא כל כך ידעו איך לאכול אותו. הדעות שלו היו נחרצות, הוא גם היה היחידי שהצביע אז לליכוד". טל מוסיפה, "אמנון תמיד רצה להגיד את מה שהוא חשב – זה הכעיס הרבה אנשים. הוא ידע שלא כולם רצו לשמוע את מה שהוא חושב, אז הוא תמיד אמר: 'אני אגיד ומי שירצה יעשה עם זה משהו ומי שלא – לא'. אחת הסיבות שהוא סיים את עבודתו במכבסה היה בגלל ויכוח על עקרונות". כשאמנון ניהל את המכבסה הוא הקפיד מאוד על המיון של הבגדים המלוכלכים. לא פעם הוא ניסה "לחנך" חברים שלא הקפידו על זריקת הכביסה המלוכלכת באופן שרצה. בגדים סינטטיים שהיו נזרקים לתא הכותנה היו יכולים לקבל עונש הרחקה בתא נידח של "דיולן בהיר" ולא לקבל טיפול במשך יותר משבוע – זאת במידה ואמנון החליט שהדבר נעשה ברשלנות ולא בתום לב. שקי שינה שנזרקו לתא הכביסה עם רוכסן סגור או גרוע מכך – מגולגלים, היו נזרקים מיד על המדרכה מאחורי המכבסה בליווי של קללה עסיסית. לרוב אנשים לא היו חוזרים על הטעות הזו פעמיים. לא אחת, כאשר שקיות התחתונים היו מאחרות להגיע לתאים – היה מי שאומר בחיוך שאמנון בטח שוב ברוגז עם מישהו. למרות האנקדוטות הללו, ואולי בגללם - כולם ידעו שאמנון הוא כובס מעולה שאכפת לו מעבודתו. המכבסה נתנה גם לא מעט פתרונות לנערים בקיבוץ שהיה להם קושי במציאת עבודה בחופשים. אמנון לקח תחת חסותו לא מעט נערים שהיו קשורים אליו דרך הקראטה והסכים לחנוך אותם במכבסה עד אשר יוכלו לעשות רישיון לטרקטור ולעבוד בשדות.

קי

בשנות ה-90 המקודמות החל אמנון לעסוק בתחומים אחרים מלבד הקראטה ובכולם מצא את דרכו לתרום לקהילה. הוא עשה הסבה ליוגה והחל להעביר חוג לחברי נירים. הוא התנדב בקביעות בארגון "המתמיד" והתמנה למפקד סיור. הוא לימד במשך שנים את נערי נירים וקיבוצי הסביבה נהיגת טרקטורים וגם עזר לאנט גולומבוביץ ז"ל בתקופת מחלתה. בסוף שנות ה-90 הצטמצמה כמות החניכים במועדון הקראטה ודור המשך כבר לא הגיע. "כבר לא הייתה כל כך קבוצה", מספר דור, "כולם התפזרו או הלכו לצבא. לא היו אנשים ולא היה כוח לזה". בשלב מסוים ביקשו בקיבוץ מאמנון שיפנה את אולם הקראטה לטובת שיפוץ המקום והפיכתו לפאב-המסעדה הראשון בנירים (וללא ספק בעל השם הארוך בארץ) - "שלושים ושלוש ושליש – בקצב התקליטים של פעם". אמנון הסכים והעביר חלק מהציוד אל ביתו שם עבר להתאמן לבדו בעליית הגג. "כמעט בכל יום הוא היה עולה לעליית הגג ומתאמן במשך שעה", מספרת טל, "גם בימים שהדריך יוגה הוא היה מגיע למקלט היוגה לפני תחילת החוג ועושה קצת קראטה". לאחר שסיים לעבוד במכבסה עבר אמנון לעבוד כמפעיל מלגזה במפעל ניר-לט שבניר-עוז. שנים של עבודה על מלגזה בענף המטע ובחיסול חגים בקיבוץ נירים הפכו אותו למפעיל מנוסה ומיומן. באותה תקופה המצב הביטחוני באזור התחמם. אזעקות של צבע אדום נשמעו מפעם לפעם והיה ברור שהשטח לקראת פיצוץ. ביום חמישי ב' בסיוון תשס"ח (05.06.2008) לפני הצהריים, ירו מחבלים מאזור חאן יונס מספר פצצות מרגמה לעבר מפעל "ניר-לט" בקיבוץ ניר עוז. אחת הפצצות שנחתה במפעל גרמה לפציעת שלושה אנשים. פצצה שנייה נחתה והתפוצצה כ- 40 סנטימטר מהמקום שבו שהה אמנון. הוא נהרג במקום.

ג'י

"בשביל מה לכתוב על מועדון הקראטה?", שואל אותי דור רוזנברג בקולו השקט שחודר דרך הטלפון, "בינינו...מי שהיה שם יודע - ומי שלא - זה בטח לא יזיז לו את הביצה", לאחר רגע של שקט על הקו הוא מוסיף, "המועדון גם ככה נעלם". דור צודק, המועדון נעלם מזמן וגם אמנון כבר נלקח מאיתנו – אבל הגוף, שנים רבות לאחר מכן, עדיין זוכר ולא שוכח.

החושים מתחדדים. ריח חריף של זיעה ואבק צפוף מקדם את פני כשרגליי היחפות נוגעות במזרונים. ממול לכניסה משתלשלים בכבדות שני שקי חבטות כהים. אלפי המכות שספגו גרמו לנסורת שבתוכם להידחס עד דק והפכו אותם לקשים כמו אבן. צמוד לקיר השמאלי ניצב מקרר "אמקור" ישן עם מדחס מטרטר ובתוכו מספר בקבוקי מים קרים כקרח. ליד המקרר ניצב ארון שבתוכו מונחים גביעים מאובקים מתחרויות ישנות ותמונות משנים עברו. אני מתרגל בשקט את הקאטות שאני יודע עד שכולם יגיעו. זהו, השיעור עומד להתחיל - אמנון נעמד זקוף עם הגב למראה, החבר'ה מסתדרים בשורות. עמידה זקופה ברגליים צמודות. שקט מתוח עוטף את חלל האולם. קידה - רעש הצלפה של כף יד שמאל הפתוחה שפוגעת באגרוף יד ימין. הוס סנסאי.


קישור למאמר עם תמונות ביחדיו 701 אפריל 2015
 עמודים 8-11
קישור לדף הנצחה על אמנון רוזנברג ז"ל- באתר נירים
"בית המגן"- חדר זכרון ותצוגת נשק- דף בפייסבוק