בסוף החודש יצוין 60 שנה להפגזה על נירים- בה נהרג חיים שפרוני ונפצעו קשה מאוד עליזה הנימן וצבי קסלר, כולם מצוות עובדי עדר הבקר.

מתוך זכרונות שאול גבעולי- ההפגזה על נירים

מצב הביטחון היה מעורער. מפעם לפעם המצרים הפגיזו את הקיבוצים בקו. וועדת הביטחון של הקיבוץ התכנסה. בין היתר, השתתפו בה, המא"ז קובי, ברן ואני. היינו שבויים בזיכרון הקשה של ההפגזה על דנגור, בה נהרס כל מה שהיה על הקרקע. לחברים ולילדים יש מקלטים. מה נעשה עם הציוד החקלאי היקר ועדר הבקר? חשבנו לבנות מכלאה בשדה מרוחק ולהכין שם שקתות מים. לפי שעה החלטנו שבעת הפגזה יש להוציא את מה שאפשר לשטח מרוחק, מחוץ לטווח המרגמות המצריות. הייתה זו החלטה שגויה. במצב בו היינו, יכולה להיות הפגזה ואחר כך שקט ממושך. נוציא את הכלים החקלאים והעדר, כאשר ישתרר שקט נחזיר אותם? אולי בדיוק אז תתחדש ההפגזה.

בתאריך 25 במאי 1955, הפגיזו המצרים את קיבוץ נירים. בירי זה, לא נגרם נזק. הפצצות נפלו בשדה. כשנפסק הירי פקד המא"ז, בהתאם להחלטת ועדת הביטחון להוציא את עדר הפרות לשדה מרוחק. חיים שיפרון, מנהל ענף הרפתות התנגד לפקודה זו. הוא הסביר שהעדר חזר זה עתה מהמרעה. הפרות עייפות וצמאות. הן יתנגדו ויהיה קשה להוציאן. המא"ז עמד על ביצוע החלטת ועדת הביטחון. הרועים עלו על סוסיהם והחלו להדוף את הפרות אל השדה. במצב זה התחדשה ההפגזה ופצצות מרגמה 120 מ"מ נפלו על העדר. שיפרון נהרג במקום. יתר הרועים נפצעו קשה. באותו יום הייתי במילואים. חזרתי לנירים ונודע לי על האסון. חשתי אשמה וליבי היה כבד עלי. שיפרון נפל בגלל שיקול דעת מוטעה, וחברים נוספים נפצעו פצעים קשים ונשארו נכים. כעסתי על עצמי ועל המצרים. חשבתי שמדינת ישראל חייבת להגיב.חיים שפרוני המכונה שיפרון היה בחור נפלא וחבר נהדר. בהיותי מרכז משק ידעתי להעריך מאוד את עבודתו. הייתה לנו רפת לחלב ורפת בקר לבשר. בזכות שיפרון, הייתה רפת החלב מצטיינת. היא זכתה במקום ראשון בארץ בתנובת החלב הממוצעת לפרה.

רפת הבקר לבשר אמורה להכניס כסף ע"י מכירת עגלים. זמן רב לא המליטה אף פרה ולא הייתה הכנסה מעדר זה. עובדי הענף הציעו יום אחד למכור פרה חולה לשחיטה. "היא מסרבת לצאת למרעה". הם אמרו. למזלה של הפרה היא המליטה עגל נחמד. מחלתה התבררה כהריון. ביקשנו אז את שיפרון לנהל את שתי הרפתות. הוא קיבל זאת על עצמו.