על פי דרכם של הדברים לדבר בשמם של רבים היא פעולה הדורשת פניה אל מכנה משותף רחב . למרבה המזל בקרב אלו שנוצקו באותה התבנית המכנה הוא משותף מאד.
הכביש פרוש לפנים אל האופק, מצידי הדרך חולפים עצי אשל, שדות כותנה ומטעי אבוקדו. מצומת סעד דרומה זה שוב מרגיש כמו בית והזיכרון נוסע כמו נהג אוטומטי בנתיבי הזמן והמרחק לבקר במקומות מוכרים. הנה פה התרחצנו בעוקב המים בלילה קפוא במרעה, פה זרענו עד מאוחר עם איל, גוצ'ה על הפיונה ואני על הגרייט פלאינז עמוק אל תוך הלילה כדי לסיים את השטח לפני הגשם, פה היה הסיפור העצוב ההוא עם דייב ושם ממול גררנו קווים עם אורן ועם הדיוויד בראון ושקענו כל כך עמוק בבוץ שהיה צריך להביא את דוד לב עם ה 4650 כדי למשוך אותנו החוצה. פניה ימינה מאלצת את הזיכרון לשוב לזמן הווה ושורות הדקלים מלווים דרך השער הצהוב אל הבית. כן הבית.
פעם כשהייתי בן עשרים וקצת ישבתי עם זארה ליד מהדק הכותנה בארוחת ארבע ובין הפרילי לקפה סיפרתי לו על תוכניותי לטיול הגדול. אחרי שסיימתי ללהג על אוסטרליה, על דרום אמריקה, על טרקים ועל לדרמן, זארה הסתכל עמוק אל תוך עיני ואמר לי : סע, תטייל , תהנה ובסוף תחזור הביתה . לנירים. במשך 30 השנים שעברו מאז אני שב ומהרהר מידי פעם במשפט הזה ותוהה האם הטיול כבר נגמר ואפשר לחזור הביתה. לאחרונה אני מבין שלמרות שהטיול הזה אולי לא ייגמר, אני בעצם מעולם לא באמת עזבתי את נירים. או שאולי זו נירים שמעולם לא באמת עזבה אותי.
האדם הוא דמות נוף ילדותו ובשביל ילדות כמו שהייתה לנו יש צורך בהרבה מאד נוף. סיפורי ילדות ש עם הזמן הפכו למיתוסים צפים ועולים ומלווים אותנו לאורך חיינו, מכוונים ומדריכים אותנו בדרכינו ולמרות שהחיים פיזרו אותנו על פני העולם גם אחרי שנים לא דרושות יותר משניה וחצי ומבט אחד בעיניים כדי להשלים את הפער ולחזור את אותה תחושת שייכות חמימה, כמו כורסה נוחה שהשנים כבר תבעו בה את צורת גופך ולא משנה כמה גדול המרחק וכמה רחוק הזמן בליבנו פנימה תמיד פועמת אותה גחלת עמומה: אני מנירים.
לפני עשרה שבועות התהפך עולמינו. כל היסודות האיתנים ביותר עליהם בנינו חיים התרסקו באחת לאבק ואנחנו נותרנו תלויים בחלל מחפשים את ה דרך, מחפשים ישועה. האבדן, השכול והעצב האין סופיים מחדדים את תחושת ההפקרה והבגידה מצד אלו שכל חיינו האמננו שברגע האמת יגנו , יטפלו וידאגו לנו . וברגע הזה הם פשוט לא היו.
מעל חסרונם הבולט של אלו העוסקים בתרגילי חילוק צפה ועולה עשייתם המופלאה של אלו שהחליטו לעשות מכנה משותף. אלו שמעולם לא עזבו את נירים, אלו שנירים מעולם לא עזבה אותם , אלו שנושאים את נירים עמוק בליבם כל חייהם, כמו זיכרון שטבוע עמוק בתוך הר קמות ופועל כאינסטינקט מבלי לחשוב, ניצבים פה מולכם, ביניכם, איתכם ואומרים בקול גדול: הננו כאן.
איתנותה של קהילת נירים מעוררת השתאות. יכולתו של גוף לתפקד ביעילות כזו אחרי שאיבד כל כך הרבה שמורה לאורגניזמים החיים בסימביוזה. קיבוץ נירים הוא אורגניזם כזה. קהילת נירים הוכיחה שוב באוקטובר 2023 את מה שהיה כתוב על קיר צריף חדר האוכל 77 שנה קודם לכן בעת מתקפת הכוחות המצרים על דנגור : " לא הטנק ינצח כי אם האדם". כמו אז – גם היום אנשי נירים הם אלו להכריע את הקרב ולומר לעולם אנחנו כאן להישאר.
נירים ספגה במתקפה מכה קשה. פצע מדמם שעודנו פתוח . חברים נרצחו בנים שנחטפו , חלקם עודם בשבי ובעולם החדש בו אנו חיים מאז, אמון נראה כמו חלום רחוק. קהילת נירים המורחבת, כל אלו שמעולם לא עזבו את נירים, אלו שנירים לא עזבה אותם, אלו שנושאים את נירים איתם בלב , כולנו יחד. ביחד נחבק את חברינו בשעותינו הקשה ביותר, ביחד נפעל להחזרתם הביתה של כל בנינו , ביחד נזרע כל תלם, ביחד נחרוש כל ניר, ביחד נהפוך את נירים להיות שוב גן פורח. ביחד נחזיר הביתה את כולם .
חברי, אחי , יקירי , קהילת נירים. אנו עוברים תקופה קשה ומרה ונראה שהדרך לישועה עודנה ארוכה. דעו שבדרך זו לעולם לא תצעדו לבד. כולנו ביחד כאן אתכם ולצידכם לאורך כל הדרך.
כולנו נירים .