כתבה בהארץ מאת אורלי וילנאי
בגיל 96 וחצי הוא נושא על כתפיו שלל תארים, שאולי עוזרים לו להתמודד עם התואר הכי חדש: שורד אירועי 7 באוקטובר בקיבוץ נירים, ניצול השבת הארורה.

בעבור ליאון (אריה) גניסלב זאת השבת השחורה השנייה. הוא חווה גם את השבת השחורה המקורית, של הבריטים ב–29 ביוני 1946. אז נעצר ונשלח למעצר ברפיח למשך חודשיים. מבחינתו, זה זמן קצר. בשואה שרד בבלגיה כשהוחבא במשך שנתיים בחדר סגור. הוריו מצאו מקומות מסתור לו ולאחותו בנפרד, כדי שלפחות מישהו ישרוד; הם נרצחו באושוויץ. בבניין שהסתתר בו גר איש גסטפו, והיה עליו לחיות בדממה. "למדתי לחיות עם עצמי", הוא אומר. כך שחודשיים בכלא או שמונה שעות בממ"ד בשבת עם הכלב קטנים עליו. "הכל בחיים זה פרופורציות. אני מתפלא כשאנשים מתפרקים בקלות. לא מתוך שחצנות, מפתיע אותי כשאי אפשר לעמוד בלחץ, אני מקבל את הדברים כמות שהם, לא מתרגש". איך אתה עושה את זה? אני שואלת. "יש לי אנטיביוטיקה", קוראים לה ציניות". ליאון איבד את אשתו, אחרי שסעד אותה במחלתה, ואחת משלוש בנותיו נפטרה מדום לב. .

נפגשנו ב"בית יוליאנה", בית דיור למבוגרים בהרצליה, שפתח את דלתותיו כבר ב–8 באוקטובר למפונים מבוגרים מהעוטף. ליאון הגיע לכאן לפני שבועיים מהמלון באילת, שאנשי נירים פונו אליו — עם עוד מפונים, שהצטרפו ל–16 שהגיעו קודם. "אני הכי אוהב את הבית שלי בנירים, ורוצה לחזור". יש לך חברים פה? "חברים זאת מילה גדולה, חברים יש לי בנירים".

הכנסת האורחים של "בית יוליאנה" ביוזמת המנהלת, שושנה נש, איננה מובנת מאליה. המפונים הגיעו חסרי כל, בלא מימון, חלקם עם מטפלים צמודים, והיה צריך להתארגן מהר למלא את החוסרים ולרהט חדרים בעבורם. "קודם עושים, אחר כך דואגים", אמרה נש לאברהם רות, ניצול שואה מהולנד ופעיל למען ניצולי שואה. רות גייס מיד 100 אלף יורו מקרנות הולנדיות — בלי ביורוקרטיה. הבינו שם את גודל השעה. בישראל רק עכשיו מתחילים לשלם בעבור המפונים, לא מעט בזכות ארגון "קד"ם — קהילות דיור למבוגרים" (בעבר "אב"א — איגוד בתי האבות").

את בית יוליאנה הקימו ב–1979 ניצולי שואה יוצאי הולנד, שהגיעו לגיל הזהב וחיפשו מקום בסטנדרטים אחרים מאלה שהיו בישראל אז, כשהגריאטריה היתה מוזנחת. הם הקימו עמותה ללא מטרות רווח (חל"צ), ובנו את הבית. לכל דייר יחידה משלו, בבניית עץ הולנדית, ובמקום אווירה פלורליסטית, דתיים עם חילונים, כבוד וחופש. 75% מ–170 הדיירים הם ניצולי שואה, ומתקבלים לא רק יוצאי הולנד.

כעת הם מגייסים כסף למימון ציפוי החלונות. כשיש אזעקות בבית אבות נדרש זמן לאדם לנעול נעליים, לקחת משקפיים והליכון — קשה להגיע מהר למרחב מוגן. לכן מצפים את החלונות כדי שלא יתנפצו על הדיירים חלילה. המדינה אינה משתתפת בזה.

ליאון כבר התחבב על כולם. "אני טיפוס שמסתדר בכל מקום, אנחנו הדור שהקים את המדינה, יש לי ניסיון חיים. לנירים הגעתי ב–48' ישר למלחמה, שלא ישעמם". הוא ציני גם כשהוא מספר על מלחמת העצמאות. "כשהתקיפו את נירים ב–48', התפקיד שלי היה לזרוק רימונים ומטענים על משוריינים. המתנו בתעלה, אני והקשרית, ונפל לידנו פגז. היא השתוללה: אני מתה, אני מתה. אמרתי לה שהיא עושה הרבה רעש יחסית למתה, והיא עצרה. למלון באילת הגיעו עכשיו פסיכולוגים לעזור לנו, ואחד מהם היה הנכד שלה".

בבוקר 7 באוקטובר הבין מיד שמשהו קורה. "לרוב כשיש אזעקות נופל פצמ"ר ויוצאים מהממ"ד, אבל בבוקר הזה היה גשם של פצמ"רים, והבנתי שזה משהו לא נורמלי. בטלפון הודיעו על חדירת המחבלים. כיתת הכוננות שלנו עבדה מצוין, והיה הליקופטר מעלינו". בנירים נרצחו חמישה ונחטפו חמישה.

ליאון היה פלאח וחצרן ואחראי ריכוז קניות ומרכז משק, וכשהחשמלאי עזב היה לחשמלאי. למד הכל מספר. כשהיה סגור שנתיים בשואה למד אנגלית לבד, ואת כל האינצקלופדיה בעל פה. הוא מקווה לחזור לנירים כמה שיותר מהר. "אנחנו קהילה חזקה. להזדקן בקיבוץ זה אחד הדברים הטובים. יש חברים ודואגים לך". "את לא רוצה לדעת מה אני חושב על החיים?", שאל. אתה פסימיסט? "אני מציאותי", הוא עונה בלי ציניות: "אני חושב שיהיה יותר גרוע. תראי מי מנהל את העסק, המנהלים בדרגה של פחות מאפס. בא לבכות. זה כן מדכא אותי. ההנהגה. זה מזעזע. מקובלת עלי דעה אחרת, לא כולם חייבים לחשוב כמוני. אבל התפקוד שלהם זה לא תפקוד. מול כל הבן גבירים בא לבכות. הם לא יודעים איפה הם חיים". את מי היית רוצה לראות בהנהגה? "יש אדם אחד שאני מעריץ: יאיר גולן. הוא היה מוסיף הרבה טוב למדינה. כשהוא היה במלון לחצתי לו יד פעמיים. אני לא עושה את זה לכל אחד".