פרידה מרוני / ארנון אבני
רוני הגיע לנירים מתל אביב בשנת 1965
עם גרעין 'תדהר' של השומר הצעיר. הוא
היה קטן קומה ואפו הכפתורי שיווה לו
ארשת חייכנית ומאירת פנים - מה שאכן
התאים מאוד לאופיו. רוני שבעיני רבים
היה 'האיש הקטן הזה' מעולם לא ראה את
עצמו ככה. לא בהשוואה לאחרים ובעיקר
בעיני עצמו. הוא לא ויתר לעצמו על דבר.
לא בעבודה במטע, לא בצבא ולא כמחנך
וראש אגף בשומר הצעיר שם עמד זקוף
וללא רגשי נחיתות מול תלמידיו וחניכיו –
שאהבו את הרוח הזו, את רוחב אופקיו
ואת אופיו הרך והנוח לכל אדם. כך גם
היה מזכיר קיבוץ.
במשך חייו כתב וכתב: ב'השבוע בקיבוץ
הארצי', ערך את עלון 'יחדיו' של נירים,
שם כתב סיפורים שחלק גדול מהם היו
פנטזיות ומשחקי מילים שבהם השתתף
בעצמו כאילו לא היה רוני קטן הקומה,
הנכה, אחרי שתי תאונות דרכים קשות.
בסיפוריו היה תמיד מעין גיבור יודע כל,
משעשע ועז רוח.
בשנת 1996 כתב את ספר היובל של נירים
שכלל עבודת מחקר, ראיונות ואיסוף
כתבים ומסמכים.
ספרו הראשון היה 'ילד קיץ', סיפור
אהבתם של ילד קיץ חילוני וילדה דתייה.
אחריו היו עוד שני ספרים שהאחרון
שבהם היה אוסף סיפוריו לאורך השנים
מעלון הקיבוץ.
למרות שעולמו היה רחב: מיטב הספרות
וההגות העולמית – רגליו היו נטועות
בנירים שמלבד אחותו אסתי ומשפחתה
– היה כל עולמו.
בעשור האחרון הלך ודעך. מצבו הגופני
שנפגע קשות בתאונה האחרונה לא
איפשר לו חופש תנועה אבל הוא נילחם
על כל שעה בחייו כדי לקרוא, לדעת,
להבין וליצור קשר עם חבריו שבאו
לבקרו בביתו.
אתמול הוא הלך לעולמו הרחק מנירים.
אולי הרגיש פתאום כמו פרח שניתק ביד
גסה מהעציץ שבו היו שורשיו, ואשר
חרב לפני חודש בהתקפה ברברית והותיר
אותו הרחק מאדמתו ומקהילת נירים.
יהי זכרו ברוך.
תודה לדוד לב על הסיוע בפרטים.