חיה ממייסדות הקיבוץ.
חיה, חברה עם היסטוריה ישראלית כל כך, ילידת פתח תקוה גדלה בתל אביב בת להורים עולים מפולין עם אם שעמלה קשה וחסכה פרוטה לפרוטה על מנת שהבת תלמד בתיכון היוקרתי לילדי עובדים תיכון חדש.
הווי נעורים בשומר הצעיר.
גדוד ניר – הכשרה של הפלמ"ח בכפר מנחם – ישראליות ובכל זאת יש בחיה משהו פרטי משהו אישי שהוא חורג מהישראלי הרגיל של שלנו וכולנו.
אישה רבת פנים.
בשבת השחורה חיה עוברת עם חברי גדוד ניר לבאר יעקב ומשם היא שותפה לחברי הפלוגה הקטנה שיצאה לגבולות.
"המקום היה שומם מאופק עד אופק" מגדירה שנים אחר כך חיה את גבולות ליונתן בעבודת השורשים שלו.
ולא די במדבר של גבולות.
ביום הכיפורים 1946 יוצא לדרך מבצע 11 הנקודות וחיה האישה העדינה הזאת ממשיכה בכיבוש המדבר במסגרת המאבק הציוני והיא בין העולים לנקודה החדשה בדנגור.
אישה של פנים רבות.ב1947 היא חוזרת לבאר יעקב ונוצר הקשר עם גזבר הקיבוץ ובא כוח הקיבוץ בפני המוסדות המיישבים בחור צעיר העונה לשם ישרוליק .

ביחד הם נושאים לארה"ב לשליחות כאשר ישרוליק קיבל קבוצת הכשרה בניו גרסי וחיה הצטרפה והיתה העזר כנגדו שליחות שהיתה רבת ענין לחיה .

ונולדו שתי הבנות שהפכו את חיה לאימא הטובה והמסורה והמרתקת תחילה אורנה ואחר כך אפרת.
חיה שכבשה את הנגב חרשה גם את התלמים הראשונים של החינוך באדמת הבור של הנגב המערבי, הקבוצה הראשונה בחבל מעון המתחדש קבוצת שקד של הבנים הראשונים של נירים חונכה על ידי חיה מא'- ועד ו' את כל הנושאים היא לימדה בכל ההשכבות והחגים והמסיבות היא היתה.
אישה רבת פנים

חיה הקימה את המועדון כשלא היה מועדון כלל ואת הארכיון כשעדין לא היה ארכיון כלל היא סידרה המון סידורי פרחים, היפים ביותר שנראו אי פעם בנירים.

ואחר כך נולדו הנכדים.

חיה גל הלכה לעולמה אחרי מחלה קשה אנחנו נפרדים ממנה בעצב, עם הרבה זיכרונות נזכרים בהרבה זויות של אישה רבת פנים וכבר מתגעגעים, כל בית נירים.

הכל אודות אמא

הכל אודות אמא - אמר אלמודובר - אבל אי אפשר - כי יש כל כך הרבה לספר, איזו אמא היתה חיה שלנו, וכמה אמא היא היתה - חיה היתה האמא האולטימטיבית. שלנו ובשבילנו, זאת היתה משימת חייה. קצת עליה, כבנותיה, נספר.
כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20, כשנולדנו, קודם אני ואח"כ אפרת - אמא עשתה מאמץ גדול

להיות לנו לבית ולא לחדר. היה מושג כזה בין הילדים: "אני הולכת לחדר של ההורים." יכולות היינו לבוא הביתה בכל שעה ואפילו היתה "גונבת" אותנו מבית הילדים. ואחרי שנים - כשאחד הנכדים ברח מהגן, הוא ברח אליה.
קיבלה אותנו כמו שאנחנו. היתה אמא קולית, שקיבלה כל חברה שלנו - וכשחברה שלי מהצבא, שקשרינו נותקו לפני 40 שנה, יצרה קשר לפני 5 חודשים והגיעה מדנמרק אלי לנירים - אמא זכרה אותה ושוב זרמה ביניהן שיחה ואהבה כמו אז.
בכל שלב בחיינו תמכה בבחירות שלנו - היתה איתנו - וכשלמדנו אמנות ותנועה, השקיעה בהבנת התחומים האלה ואף עזרה לנו פיזית לנקות ולארגן את חדרי העבודה שלנו - חדר תנועה וחדר יצירה.

אמא אהבה מוזיקה, אהבה פרחים, אהבה אמנו והיתה מטורפת על אבנים. אמא חיה אהבה יופי - היה לה חוש אסטטי מיוחד בכל תחום שנגעה בו. היתה אלופה בסידור פרחים בחגים ואירועים בקיבוץ והעיקרון המנחה אותה היה שכל פרח צריך לקבל את מקומו ולכן עדיף פחות פרחים בסידור מאשר יותר מדי. ובסוף העדיפה את סידור הפרחים הקטן שנוצר לה מהשאריות.
השפה העברית היתה ונשארה עד הסוף - בראש דאגתה.
כשהיתה שוכחת שרדיקה, המטפלת האהובה עליה, באה מנפאל, היתה מתקנת לה את העברית וגם לימדה אותה קצת אידיש.
כל יום היתה שואלת את רדיקה מה פירוש שמה וכשרדיקה היתה מסבירה לה שזה שם של אלה היתה אומרת: "איך זכיתי שאלה תלווה אותי, כל-כך יפה וכל-כך טובה. פשוט מתנה."

בבית האבות בקיבוץ דורות, בו שהתה בשלושת החודשים האחרונים, כמעט לא ראתה, אבל שמעה - ותיקנה את העברית שלצוות העובדות שעלו מרוסיה, ממרוקו וגם מאתיופיה. וכמובן את המילים שאמרה מנהלת המקום הוותיקה שעלתה בזמנו מארגנטינה, וכולם הודו לה ונתנו לה כבוד על כך.
עד לפני 10 ימים עוד פתרנו יחד תשבצים.
בפגישות שלנו בביתה, בנירים, היינו מדברות וכשאמרנו לה שהיא היתה אמא נהדרת לנו, תמיד היתה מופתעת. מרוב משימתיות לא שמה לב שהיא כזאת.
אמא הכירה אותנו עד יומה האחרון. כשהיינו נכנסות לחדרה עיניה היו מאירות אלינו והיתה מקבלת אותנו בשלום צוהל.

אפילו ב-24 השעות האחרונות, כאשר קראנו בשמה והחזקנו בידיה פתחה לכבודנו את עיניה.
אהבנו אותה מאד מאד, ושנים ארוכות של זכרונות אהבה ילוו אותנו.